הערת סיום: הצליל שאני הכי אוהב; "רבי שמעון" של ברי ובר

ריקי גולדשטיין

אין כמו חצוצרה כדי לגרום לך לצעוד

יום רביעי, 25 באפריל, 2018

הסאונד שאני הכי אוהב

אין כמו חצוצרה כדי לגרום לך לצעוד 

"הכלי האהוב עליי הוא החצוצרה", אומר המנצח והמעבד הנערץ ישראל לם . "זה הכלי העיקרי שלי וזה שאני מנגן עליו באופן מקצועי. קודם כל, אני אוהב את הסאונד, שהוא למעשה מאוד מורכב ויש לו הרבה צלילים שעושים אותו כל כך מרגש. החצוצרה מסוגלת גם להשמיע סגנונות רבים ושונים. זה יכול להישמע אצילי, או מיליטריסטי, רך ונימוח, או כועס ורועש. הוא מסוגל לעורר רגשות רבים ושונים. זה יכול לעורר פחד, אבל גם לעודד ולעורר השראה כמו שום כלי אחר. 

"חצוצרה לא כל כך קשה לנגינה ברמה בסיסית, אבל ככלי וירטואוזי היא דורשת שנים של לימוד. ההקשבה לטובי החצוצרה מרגשת ועדיין עושה לי צמרמורת. זה גם מאוד תכליתי ויש לו שימושים רבים בתזמורת. זה יכול לקחת סולואים או להיות חלק מקטע של כלים. זה גם יכול לספק גוונים רבים של צליל באמצעות השתקים ואביזרים אחרים. אני גם אוהב את האפקטים השונים שעובדים טוב מאוד על החצוצרה, כמו לשון כפולה ומשולשת והוויברטוסים המדהימים. ואל תשכח, החצוצרה הייתה אחד הכלים המרכזיים בבית המקדש!"

הסיפור מאחורי השיר

"רבי שמעון" של ברי ובר הוא מחבר לא משנה היכן אתה נמצא בל"ג בעומר 

זה יום קדוש אחד במקום קדוש שברי ובר משתדל לא להחמיץ: ל"ג בעומר עם רבי שמעון. אבל לפני שנתיים הוא עבר מקרה חירום של הרגע האחרון ולא יכול היה לנסוע למירון. "אחד המשפיאים שלי יעץ לי ללכת לקבר מקומי של אדמו"ר, כדי שאוכל להתחבר לרבי שמעון שם, ולכן התעסקתי עם מישהו שהולך לקבר של הריבניצר. בדרך שוחח ברי עם הנהג, והוא ציין כי החליט לעבוד על שיר לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. הנהג הגיש בקשה אחת: היה לו בן שהוא מאוד מודאג לגביו - האם ברי יכול להזכיר את שמו ב-kever and daven לצורך החלמתו הרוחנית? ברי הסכים בשמחה, ואף הציע להקדיש את השיר שעליו עבד לנשמתו של הילד. 

כשברי ביקש מהרבי פינקי וובר שיר לכבוד רבי שמעון, המלחין הוותיק הציע מנגינה קלה אך נוצצת למילים המבטיחות את עמידתה הנצחית של תורה. "אהבתי את זה. המילים 'כי לו שישוקך מיפי זארו' - המילים הרשומות מעל הציון ואותיות הסוף שלהן מפרטות את המילה 'יוחאי' - מהדהדות במיוחד עבור ברסלב, שכן יש תורה שלמה בליקוטי מוהר"ן על פסוק זה. ” 

באותו קיץ, ברי היה בצפס לאירוע ופגש קבוצת בני נוער - ועד מהרה הבין שאחד הבנים הוא בנו של אותו נהג ל"ג בעומר. 

"שלושה שבועות לאחר מכן, האב התקשר לספר לי שבנו מלאו לו 18 והוא רוצה לחזור לאמריקה ולעשות תשובה. זה היה השבוע שבו עבדתי על העיבודים האחרונים ל'רבי שמעון'. ביום שזה היה מוכן, הילד חזר!"

אני אף פעם לא מקליט בלי

"אני אוהב להרגיש טוב ככל האפשר כשאנחנו בסטודיו. אז אני אף פעם לא מקליט בלי לתת מחמאה למישהו אחר, עושה מה שאני יכול כדי ליצור חום מסביב".

-הזמר איתן כץ 

טיפת מיקרופון

התשוקה המוזיקלית של נפתלי שניצלר הייתה המפתח שפתח את הדלת 

טביעות האצבעות שלו נמצאות במספר לא מבוטל מאלבומי המוזיקה החסידית של ימינו, כך שאין זה מפתיע שהמפיק והמעבד נפתלי שניצלר בונה סטודיו משלו בן שישה חדרים בוויליאמסבורג - שתוכנן על ידי אדריכל ישראלי מוביל שיכלול רצפה צפה ואקוסטיקה מושלמת. מה שמפתיע הוא שהצלחתו של שניצלר היא אך ורק תוצר של התשוקה שלו למוזיקה - כשהחל את דרכו לא היה לו רקע מקצועי או השכלה מוזיקלית. 

בילדותו חלומו של נפתלי שניצלר היה להיות בעל נגן תקליטורים משלו. בקרית ג'ואל, מונרו, מוזיקה לא הייתה חלק חשוב או מעודד מחוויית הילדות. "גדלתי על הקלטות של ר' משה גולדמן, וגם ההורים שלי אפשרו לנו להאזין לאלבומים של הדוד האהוב עליי, מיכל שניצלר, אבל זה הכל", הוא אומר. 

כשהוא קיבל לישיבה והייתה לה גישה חופשית יותר לאלבומי מוזיקה יהודית, שניצלר ניסה להדביק את הפער. פתאום הוא שמע את MBD, אברהם פריד ודדי. הוא היה מהופנט. ואז יצא האלבום "שומטי" של שווקי. "אהבתי את הקול של שוואקי, את המוזיקה שלו. האזנתי לקלטות האלה בהפסקת הצהריים ובכל בין הסדרים. עד מהרה הכרתי כל ניג' של המוזיקה, כל הברה של כל שיר". 

חצי שנה לאחר חתונתו התבקש שניצלר להפיק דיסק לכבוד חסנת סאטמר במונרו. היה לו טעם ואהבה למוזיקה ותקציב של 10,000 דולר - אבל כמעט אפס ידע בתעשייה. ובכל זאת, הוא התחיל לעבוד. 

"הגעתי לדני פלאם, מוזיקאי רב תכליתי ונגן טרומבון ידוע, וביקשתי ממנו עזרה. הוא הזמין לי מוזיקאים וכתב תווים, על סמך הרעיונות שלי איך המוזיקה צריכה להישמע", נזכר שניצלר. "הלכתי עם אשתי מוויליאמסבורג לאולפן בווסט המפסטד לסשן ההקלטה הראשון שלי. וואו. כמו ילד, הייתי מוקסם מהכל - המכשירים, המיקרופונים, הציוד. הייתי צריך לדעת בשביל מה הכל נועד". 

הסטודיו רק התחיל את תהליך הדיגיטליזציה, שגרם לכך שנפתלי יכול לקלוט חלק מהשיטות האנלוגיות הישנות. "ארבעה מוזיקאים היו מקליטים יחד. היו לנו גיטרה בס, פסנתר, גיטרה ותופים באולפן. למדתי עד כמה הצליל רגיש: אם המיקרופון היה רחוק יותר מחצי סנטימטר מהמצלתיים, הצליל היה שונה". 

כיום, כל מוזיקאי מוקלט בנפרד, מה שאומר שכל אחד יכול להיות בלוח הזמנים שלו, וניתן לעבוד עם כל מוזיקאי בנפרד כדי לגרום לו לזרוח. החיסרון, מסביר שניצלר, הוא שהאנרגיה והטעם שנוצרים כשכולם משחקים ביחד חסרים. "מוזיקאים המנגנים יחד בהחלט משפיעים על הסאונד והתחושה, לטובה", הוא אומר. 

צריך את האלבום סולנית טובה, ונפתלי הכיר בחור בשם לוי פלקוביץ, שהיה אז מאורס ורצה להיות זמר. (הוא שר שני שירים באלבום.) הם גם היו צריכים מקהלה, ולכן הוא עודד כישרון מוזיקלי צעיר בשם מוישי קראוס, שעבר מטוש בקנדה למונרו, לארגן מקהלה. 

בכל הקשור למיקס של האלבום, נפתלי היה בטוח שהוא יכול לעשות זאת בעצמו. "הא! מהר מאוד גיליתי שיש סיבה שאנשים הולכים לבית ספר למוזיקה. הייתי צריך למצוא איש מקצוע שיעשה את הערבוב. במקום זאת, שיחקתי, לא ממש בטוח מה אני עושה והיינו צריכים לחזור על כל רצועה חמש פעמים, לפני שוויתרתי ונתתי אותו לאיש מקצוע במחיר סביר. היום, אגב, אני יכול לערבב. ולא, עדיין לא הלכתי לבית ספר למוזיקה. אבל למדתי הרבה ויש לי שנים של ניסיון מעשי". 

בסופו של דבר, התקציב עלה ל-14,000 דולר, האלבום נקרא "בקהל קדושים", וחובב המוזיקה הצעיר צבר את סבב הניסיון הראשון שלו. 

להיות מפיק התאים לו. "למפיק צריך להיות טעם מוזיקלי מסוים", אומר נפתלי. "הוא צריך לדעת איזה צליל הוא רוצה לשמוע." 

המלחין הוותיק יוסי גרין תיאר את טעמו של שניצלר כ"משלב אווירה חסידית עם תחושת דור 2000+". שניצלר אומר שהוא מאמין שזה נכון. "כשגדלתי במונרו, שטעטל מאוד חסידי, זה רק טבעי שארגיש מחובר חזק למוזיקה חסידית אותנטית, אבל יחד עם זאת, תמיד אהבתי דברים קצת יותר מעודכנים. אני אוהב ללכת על סאונד ברמה גבוהה. השילוב הזה הוא מה שאני משלב במוזיקה שלי".