ביקורתו של היסלאבוס על בני היכלה של בני פרידמן

חובבי הנוסטלגיה ייהנו מהאלבום החדש של בני, בני היכלה . בעולם של אלבומים שמציגים אוספים ותערובות, זה ייחודי. נדמה לי שההחלטה למשוך מנגינות מסוימות התקבלה כדי למשוך מרחב רחב ככל האפשר, אז יש לך כאן הכל: ניגונים (מחב"ד, ויז'ניץ, ברסלב ובובוב) ושירי ילדים; ספרדי וקלאסי; ועטיפות של ר' דוד ורדיגר, MBD, פריד ואחרים. אוסף די רחב, אם אתה שואל אותי.

הייתי מתחמק אם לא אזכיר את השירה של בני - הוא נשאר בנקודות החוזק שלו לאורך כל הדרך; מתוק, אבל חזק - בלי שיטוט לטריטוריה שאינה שלו. שליטה מושלמת, רגש מתאים וסאונד מלא. לך, בני!

לאלבום, כמו לכל אלבום של מעורבים, יש עליות ומורדות. הצד החיובי, הוא האיכות הכללית של השירים. נהניתי מאוד מהביקור מחדש של "האלוקייני" של ר' דוד ורדיגר (ממלצר עונג שבת), וכמובן מארבעת הניגונים הקלאסיים של חב"ד (2 x אזמר בשבחין, הו אלוקיינו ורצועת הכותרת המרגשת, אהובה מזמן). קיבלתי פיצוץ אמיתי מהעבר עם הביצוע של "Eishet Chayil" של מרטין דוידסון - לכל החיים אני מנסה להיזכר בשם הלהקה שהנאמבר הושמע עליה! בכל מקרה, הדבר היחיד שמטריד אותי קצת הוא הצבתו של רזא ד'שבוס אחרי הספרדי לצ'ה דודי - השיר האחרון, קטע רוקיני (זוכרים את הגרסה של פיאמנטה שלו ב-1990), מואט עד חילזון. קצב ומאבד את טעמו. חב"ל.

הקטעים היו מאורגנים היטב, עם התנועה הכרונולוגית הברורה מקדם שבת (עיבוד מעולה באנגלית ל"שבת קודש" של ר' יום טוב ארליך) ועד לפוסט-שבת (הקטע המאוחר יותר, הרוק, של 'במוצוי יום מנוחה' מזכיר את הגרסה של התפוצות של אותו ניגון ברסלובר יפה).
הירידות עדינות יותר. נראה שהתקליט קצת מיהר, שכן ההרמוניות הבסיסיות של ידידים מוסיפות מעט מאוד, והיינו יכולים להשתמש בעוד אוברדובים של בני, שהם די נדירים ככל שהם. פחות עדין הוא הקצב הקשה הבלתי מוסבר על מנוחה ושמחה של מיאמי - השירה הישרה של בני פשוט לא מקלחת עם העיבוד הפאנקי. ואז יש את המקהלה הבלתי מאושרת בתחילת במוצאי יום מנוחה הנ"ל – מה נותן?

בכל מקרה, עבודתו של Avremi G כאן - תוך שימוש בתמהיל גדול של מכשור - היא חדה ומודרנית, אבל נותנת כבוד ראוי - אפילו תזכורות ידידותיות של - המקור, כאשר ישים. הוא משתמש בקטע הנשיפה כהרחבה למיתרים, מה שמאפשר לבני לשאת את עיקר המנגינה, אבל אף פעם לא חסר לו גיבוי. אהבתי את האקורדים והתופים של הרוק ב-Azamer #2, אם כי יש להודות, ר' הלל פריצ'ר כנראה היה מרים גבה לו היה שומע את זה ככה. רגע גדול נוסף הוא העיבוד המענג שלו ל-Time to Say Good Shabbos. הצליל התזמורתי המלא שלו, המודגש על ידי השירה החלקה של בני, מעניק לו צבע שלא היה לו מעולם. למרות שבדרך כלל אני נהנה מהגוון העדין של הקרן הצרפתית, אני חושב שאברי אולי השתמש בה יתר על המידה. תכליס, למרבה המזל, עברנו כברת דרך מאז הפשטות המרתקת של העיבודים של הסדרות "Around the Year".

אם אתם מחפשים חידושים במוזיקה, זה לא בשבילכם. אבל אם אתם מחפשים תקליט מתוק ונינוח שחזר לזמנים פשוטים יותר של JM, רוץ! רוץ, אני אומר! כן, קח עותק מיד.