סקירת היסלהאבוס על מורשת יס – דיסק 1

כן!
(סליחה על משחק המילים.)
לסיום – אוסף עיבודים מודרניים למוזיקה הקלאסית של משה יס! חיכיתי בקוצר רוח לאלבום הזה כבר הרבה זמן - למעשה, גילוי נאות כאן, הייתי מעורב בכמה דיונים ראשוניים על הקונספט אחרי שר' משה עבר, אבל לא הייתי מעורב בסופו של דבר בפרויקט. אז הביקורת הזו מגיעה ממקום עמוק בתוך הלב המוזיקלי שלי.

אני יודע שאני לא האדם היחיד שגדל והאזין ל-Megama, אז אני בטוח שיהיו תגובות מאוד רגשיות לאלבום הזה. המפיקים שיחקו בקו עדין מאוד - מצד אחד, כבדו את החומר; מצד שני, עדכן אותו. ראיתי את האיזון הזה ממקור ראשון לפני כמה שבועות, כאשר הצגתי את גיסתי הצעירה ביותר, מעריצות מושבעות של היום ה-8 ובני נוער צעירים, עם "האישה הקבצנית" המקורית. הם הקשיבו לו, משכו בכתפיים ואמרו, "אנחנו אוהבים יותר את גרסת היום ה-8". הם לא ממש יכלו להבין את סגנון הפולק המינימליסטי שמגהמה הצליחה לעשות בצורה כל כך מבריקה. אז גרשון ורובה וירחמיאל ציגלר נענו לאתגר, ואני מאמין שהם עשו עבודה מצוינת בהליכה על חבל דק; למרות שאוהדי Megama הישנים כולם ימצאו על מה להתבכיין. תראה - זה בדיוק כמו שזה הולך עם משהו אהוב וקלאסי כמו שני האלבומים הפשוטים האלה...

הביקורת שלנו על כל אחד מ-30 (!) השירים פוצלה לשניים - אחד פרספקטיבה על השיר כשהוא עומד בפני עצמו, ואחד בהטיה על השיר כפי שהוא משווה, לדעתי, למקור, מלבד אלה כמה שירים שמעולם לא שמעתי במקור.

דיסק 1:

ה' חי וקיים בירושלים: (*****) שר משה הכט, שמשקיע את כל כולו. מבחינה סגנונית, הם נצמדים לבלדת פופ כשהגרוב מונח על פסנתר שמתעצם מעל השיר כשקולות הגיבוי הכוכבים של Veroba נכנסים פנימה. הגשר הוא תוספת נהדרת, והנהמה של משה לקראת הסוף נותנת לפזמון קצת אומפ. הקדמה מעולה לאלבום, שכן הוא ממש מגשר בין חדש לישן.
הכט משחק קצת עם המנגינה, אבל שומר על הקצה - חוץ מהמקום המדהים הזה שבו יס קורע את ה"אף אחד לא רואה פנימה!" למען פעם, ולמטרות אמנותיות, זה היה צריך להישמר.

בר המצווה של דוד כהן: (****) אבי רוטנברג הוא ההתאמה המושלמת לשיר הזה, תיאור מלנכולי של הנוער היהודי באמריקה. כשהוא שר בשיר אפשר לשמוע בבירור איך יס השפיע על המסעות של רוטנברג. העיבוד קל וקל - הבס, הפסנתר וכלי ההקשה קובעים את מצב הרוח בצורה מושלמת. הדבר היחיד שחסר הוא שהסוף יכול היה להשתמש בדקה או שתיים מהמיתרים והפסנתר מתנגנים זה בזה באופן רפלקטיבי, מנגנים על הרגש קצת יותר זמן.

הגיטרה של יס מלודית במיוחד במקור, והם עשו עבודה מצוינת והביאו את התחושה הזו לגרסה המעודכנת. בשיר הזה, הם פגעו בו במקום - טוב יותר מהמקור.

כביש מהיר: (****) אחד הקטעים היצירתיים ביותר של Yess (אתם חייבים לצפות בסרטון הזה, במיוחד עם האינטרו המבריק שלו: https://www.youtube.com/watch?v=Z5bx54QFoo4), זה היחיד שיר שהתאכזבתי ממנו מאוד, וזאת למרות ההופעה המודגשת והנמרצת של ורובה. השיר הזה הוא בלוז טהור, אחי! הייתי נותן את העבודה בהרף עין לגיטריסט הבלוז המבריק לייזר לויד, ונותן לו להיאבק בזה. (יש לו שיר משלו Highway, שתוכלו לראות כאן: https://www.youtube.com/watch?v=kGhnlhc3gEE - דלג ל-6:23.)

כל זה נאמר, אנחנו עדיין יכולים לקחת את הגרסה שלהם כערך נקוב - השירה היא החלק שאפשר ליהנות ממנו. לא חשבתי שזה צריך את הסקסון בכלל - רק גיטרה. ויש סולו גיטרה נחמד בחלק האחורי של המיקס שבאמת הולך לאיבוד והיה צריך להביא אותו לפסגה. תראה – זה שיר נהדר, והלוואי שהגדולה תורגש כאן – מה שכן יש לך הוא שיר טוב, קל להאזנה... אבל עם כל הפוטנציאל הזה! איש.

המממ. אני מניח שכבר מילאתי ​​את החלל הזה למעלה.

שיר מלאך: (***) צבי קאופמן שר בסטקטו סופרן שקצת מסיח את הדעת, אבל בכל זאת הוא שולף. המסר, כמובן, הוא נצחי; אבל העיבוד היה יכול להשתמש בעוד משהו כדי להביא אותו לשלב הבא - אני אוהב את גרוב הפסנתר, שתואם את קצב הבלוז המקורי, אבל אולי שיר באמצע של ריף היה עוזר.

תראה, קאופמן לא הצליח להתקרב ליכולת הקולית של יס. אז בלי רגע יחיד במחלקת העיבודים, אין מה להשוות כאן.

דולר ביל: (***) כאן אנו מוצאים את יס בשיא כוח התיאור שלו. התגובה הראשונה שלי הייתה שצריך להאט את השיר המבריק הזה - אבל אז נזכרתי שהופתעתי מהמהירות של המקור. בכל מקרה, בנג'ו משתובב בועט לצד המילים העוצמתיות בשיר הקרביים הזה על חומרנות. אני מגניב עם כל מה שבעיבודים כאן, מלבד כלי ההקשה, שהיה צריך להיות הרבה יותר עדין ממה שהוא. מבחינה ווקאלית, לנוחי קרוהן יש קול משובח, אבל חסרים לו כמה קטעים בסיסיים מהשיר - כולל, והכי חשוב, הפסקה בהריון ב"אתה יכול לראות... את הדמעות על הרצפה". כשהקשבתי לו, חשבתי ש-MBD היה מושלם.

מעריצי המקור (כולל אני) הולכים להתאכזב מזה – לגיטרה של משה הייתה התחושה הרודפת שחסרה כאן לחלוטין; והשירה הסמכותית של הצמד משכה כל גרם מהשיר יוצא הדופן הזה. אין על זה עצמות - המקור נשאר יצירת אמנות מתנשאת.

כיהודי: (*****) בחירה מצוינת לשיר המודגש הזה בבני פרידמן! האופי שטוף השמש של בני יוצא מיד החוצה, והוא בועט אותו החוצה בהנאה. העיבוד אלגנטי - בהובלת גיטרה דרך ההתחלה, עד שהבנג'ו והפסנתר גולשים פנימה בצורה חלקה, עם סולו בנג'ו נמוך באמצע הדרך. כאן, התופים נשארו בדיוק על המסלול, משתלבים בצורה מושלמת. והטיות הזמזום הקטנות של בני מלפנים ומאחור נותנות לו את האופי הנוסף הזה.

חשבתי שהם עשו עבודה מצוינת בעניין הזה - בני מוציא את כל האנרגיה שהוא צריך!

סוכות בירושלים: (*****) שיר לא מוערך מבחינה פלילית לא יהיה כך, אחרי הגרסה הזו של SoulFarm. C. Lanzbom והבנים הם הראשונים שבאמת מתאימים לסגנון האמריקנה של Megama באלבום הזה. והם נותנים למנגינה כבוד מוחלט, אם ממחישים את האופי הדתי מאוד של חלק מהמילים. (לימוד התורה מכניס קצת אור/זה המקום שבו הוא ימצא את היידישקייט שלו הופך לאהבה ואמונה מכניסה קצת אור/החיים שאנחנו מוצאים שהם כל כך מרגשים. מה.) הגיטרה של לנצבום היא זהב מתוק לצד ה- שאר הלהקה, וההרמוניות עדינות, אבל אקספרסיביות. כל זה, וכמה מהפטנטים של נח סולומון בסוף השיר הופכים את זה ליצירה ממש יפה.

במקור היה הפיזיקטו המדהים הזה, אבל אי אפשר להתלונן על העבודה יוצאת הדופן שהם עשו כאן מבחינה מוזיקלית. הם היו צריכים להשאיר את המילים בשקט.

The Wagoneer: (***) נימה קלה הרבה יותר עבור היצירה הזו, הן קומפוזיציה והן מילולית. במקרה זה, כליזמר מכה במערב הישן סיפור על רב והעגלון שלו. (אני לא זוכר אם אני מכיר את הסיפור מהתרחשות ממשית, או מסיפור עם, אבל המסר חמוד, והמוזיקאי המושלם ליצירה כזו יהיה אנדי סטטמן, והנה הוא מופיע - אם כי אחורה על המיקס ממה שהייתי רוצה. דויד נגין שר את זה בצורה מעוררת התפעלות, אפילו בליטה דרומית קלה.

פנקו אותה: (****) גרשון ורובה משתף פעולה עם שלמה כץ בשביל קצת סכריני ליחסים בין בני זוג. עיבוד מושלם לשיר המתוק, כזה שתמיד מצאתי קצת שמאלני מדי לטעמי. אבל בין הגיטרה והמיתרים החינניים והזוגיות המצוינת של שני הכישרונות האלה, הם סחטו את כל מה שהיה כדי לצאת מזה - הרבה יותר ממה שציפיתי.

הרבה יותר טוב מהמקור - עיבוד נפלא, שומר על עבודת הוויולה העדינה. וזמזום הרקע (והתבטאויות קלות) יוצר ביטוי טוב, שומר על כנות וחלקה.

חיני: (****) "יוסי גרין, איפה אתה?" זה, השיר העברי היחיד שמופיע בתקליט של Megama, הוא קטע ג'אזי פאנקי עם הרבה מקום לביטוי. ויוסי גרין עולה על הסיפון כדי לתת לזה בדיוק את זה, עם פסנתר ג'אז שמריץ את הדברים מלפנים וצמד מספרות שמנהל את הגיבוי. פיזור מהנה של Veroba נותן צבע טוב כדי להדגיש את עבודת הגיטרה היפה. תתרווח לאחור ולגם את הקוקטייל שלך באיטיות תוך כדי התמכרות לקלילה והכיפית הזו.

מגמה צמצמה את הדברים למינימום, אבל הם לא כאן. זו אחת הסיבות לכך שהשיר הזה הוא כפול מאורך המקור. אז אני מוכן לקרוא לזה אפילו בגרסה הזו - לכל אחת מהגרסאות יש את היתרון המיוחד שלה על פני האחרת.

עד ירושלים: (*****) ורובה הוציאה את זה לא מזמן כסינגל, והוא היה אהוב עליי מאז. שמחתי לראות שהוא שחרר את זה כמו שהוא, ולא שיחק עם זה, מכיוון שזה ייצוג נהדר של עוד אחד מהכישרון האמנותי המעט ידוע אך מדהים של Megama. עוד יצירה אולטרה-תיאורית שמעלה בראשכם תמונה בצבע מלא. Veroba הכניס הכל לרצועה הספציפית הזו - מריפים הגיטרה המרוטים בצורה מושלמת, לעוגב המונד המתגלגל ועד לכלי ההקשה הממוקמים היטב. והאם הזכרתי את העבודה הווקאלית הנהדרת של ורובה?

הגיטרה/ויולה המקורית באמת לוקחת אותך, לא? אבל מישהו היה צריך לעשות עיבוד מודרני, ואני חושב שוורובה עשתה טוב ככל שניתן לצפות, ואני מוצא הרבה מה להנות בגרסה החדשה, שיש לה כוח משלה, העומד בפני עצמו.

בבוא המשיח: (****) אתה יכול לשים לב שגיטרה בתפוצות נדלקת מיד, לא? ומנהיג הלהקה האחר של להקות ה-BT המקוריות מצטרף אלינו עם צליל הרוק הקלאסי המובהק שלו. קולו של אברהם רוזנבלום חזק כתמיד, וגם הגיטרה שלו. רוזנבלום בוחר סולו רוק קלאסי לוהט, והוא ורובה נשמעים נהדר ביחד. אגודלים למעלה!

אני שונא פתחי שירים מילוליים, במיוחד צ'יזיים. אז זה לבד בוחר את הגרסה הזו על פני המקור. אבל אני חושב שאברהם רוזנבלום עשה עבודה מצוינת בייצג את התקופה ההיא וזה עם העטיפה שלו כאן. הרבה יותר טוב מהמקור.

אשת קבצנים: (****) לא ציפיתי שהשיר הזה יהיה כאן, מכיוון ש-8th Day כבר פרסמו את הגרסה שלהם ליצירה הנוגעת ללב הזה. אבל מארק לוין משאיל את הקול והגיטרה שלו כדי להחיות את הגרסה שלו, ששומרת צעד קרוב יותר למקור מאשר האחים מרקוס. התוספות הן קולות הליווי המתרוצצים וגיטרת הסלייד הנשגבת (אך לעיתים רחוקות). עבודה יפה.

עוד אחד שניתן להשוות לטובה למקור, אבל עם טוויסט מודרני בטוב טעם.

חוזרים הביתה: (****) יצירה שיצאה לקראת הפרויקט הזה, זו המחווה של אריה קונסטלר לאמנות של מגמה. השירה של קונסטלר כנה, אבל כישורי הגיטרה שלו הם המייחדים אותו, והוא לוקח את השיר הפשוט הזה ומעלה אותו בעבודת גרזן קלה אך לבבית. תפאורת הרוק מתאימה למנגינה, והוא עובד אותה היטב.

ושוב, אני אוהב את הגרסה הזו יותר מהמקור. למקור לא היה אף אחד מהטוויסטים הייחודיים של Megama שבאמת נותנים לו את הייחודיות שלו.

זיידי שלי: (***) הסבא-אבא של שירי מגמה. (או שזה היה מתיחה?) שלמה כץ קיבל את הזכות לקחת את השיר הזה לדור הבא, ובעוד שהשירה שלו מתוקה - אבל חסרה את החרדה הגולמית של משה - לא אכפת לי מהעיבודים. הפסנתר מסיח את דעתו, ונדמה כאילו כולם מנותקים לפעמים. אמרנו את זה בעבר: לפעמים, less is more, והשיר הזה מוכיח שקשה לנצח את הפשטות והכאב הפשוט והמתלונן של המקור.

אה אה. אבל אני חושב שכולנו ידענו שלא משנה מי לקח את השיר הזה, הם הולכים להפסיד. ובכל זאת, דעתי היא שהם יכלו לעבוד את השיר הזה קצת יותר...

אם זה לא סיקרן אותך מספיק כדי לקנות את המקור, אני לא יודע מה כן. ניתן להשיג אותם באתר מחווה של משה יס, http://mosheyess.ca . ובין אם אתם מצטרפים לסאונד השרוט הקלאסי הזה של ויניל או לא, אתם לא יכולים לטעות עם האלבום היפה הזה!

את הסקירה שלנו על דיסק 2 ניתן למצוא כאן .