הביקורת של היסלאבוס על יש תקווה

בני חזר! האהוב עלי מהדור החדש של אמני JM יצא עם צליל חדש ורענן. כמו תמיד, הקול והאנרגיה שלו מביאים ניצוץ נפלא, כפי שהבגרות הקולית שלו מראה. מעריצי No Lyrics שלו (ושל איאן פרייטור) יאהבו את התקליט הזה, שכן לאלקטרוניקה של פרייטור יש השפעה ברורה לאורך האלבום.

שם מתחילים הדברים, עם הדיסקו המעורפל יש תקווה – שיר מבריק יצא יפה. הייתי רוצה לראות רק עוד הפתעות ווקאליות, כמו במעט ספונטניות, כשבני מתמקד בתחושת הדיסקו הבסיסית - עדינות של הד ומכונת קול בתוך הקצב הקבוע והעבודה החוזרת על הפזמון. עם זאת, אל תצפה שהשיר יושמע בשדרות, שכן יש קטע אלקטרוני ב-2:52 שמעלה בראש צפירת תקיפה אווירית - למרות שאני אוהב את הרעיון, אני חושש שהוא יפחיד אנשים ש לצערי רגילים לדברים האלה... אבל אני אוהב את הפלסטו של בני בגשר. שיר מעולה - זה להיט ברור.

הבויכר הוא רוקר סטרייט, כוח גיטרה מסופק על ידי אריה קונסטלר, עם גשר מצוין ב-2:26 שבאמת מציג את הוורסטיליות של בני. הייתי רוצה לשמוע את הסוף נמתח קצת יותר - הוא חתוך קצת קצר מדי. אבל השיר הזה הוא עוד זריקת אנרגיה.

בהיים האשם הולך לכיוון השני - קרונר מתוק בדואט עם העולה החדש מארק לוין. קולו של לוין רך ומתוק, ובני מספק קונטרפונקט מוצק כשהם מתנדנדים בו. הלחן הזה הוא השיר הקליל יותר של האלבום הזה, כמו Uk'sheim היה ב-Taamu. שיר יפה, ביצוע יפה, למרות שהאפנון ב-4:17 קצת פתאומי. לגבי התזמור, חצוצרת הסולו באמצע עם מיתרי הליווי מעט חלשה. הייתי הולך עם גיטרות אקוסטיות או צופר. אבל זה סתם חרטא.

מעלה הוא השיר שלי באלבום, עם המילים הקליטות והמקוריות שלו והגיטרה הלוהטת (תודה, אבי סינגולדה!) מפוזרות בנדיבות לכל אורכו. כאן, בני באמת משתמש בקולו בצורה נהדרת - שולף הטיות ספונטניות שמאזנות בצורה מושלמת את ההרמוניות היצירתיות של יצי ספינר. הוא עושה כאן מה שהייתי רוצה לראות ביש תקווה. הביקורות שלי פשוטות ולא כל כך חשובות - כשזה מגיע למפוחית, או ללכת לדבר האמיתי או לדלג עליו. השיר מתחיל במפוחית ​​ממוחשבת - זה פשוט לא עושה איתה צדק. הפרט הקטן הזה נשכח במהירות, כשבני מכניס ברצינות את כל מה שיש לו במעלה - מצערת מלאה. פשוט תקשיבו לזה שוב ושוב!

שלום עליכם – סליחה חברים, אני לא מבין את זה. האינטרו נמצא בכל מקום - החל בפלזטו ברזיל שלום עליכם (מחקה את אביש ברודט, אולי?) שמתעוות לשלום עליכם הקלאסי, שהוא עצמו מעוות אלקטרונית לדואט אקורדיון/בס שמתחיל את קטע הדיסקו הזה. נקודות ליצירתיות, אבל הקומפוזיציה, אמנם לא רעה, אבל לא מספיק חזקה כדי להחזיק את הכל ביחד. או אולי אני פשוט מוטה נגד מוזיקת ​​דיסקו. (לא אכפת לי שיר אחד לאלבום, אבל יותר מזה עולה לי לראש - אני מוצא את הקצב חסר מוח.) הנושא של האינטרו מופיע שוב לגשר ב-3:42, אבל מאז שהייתי לא להשתגע מזה בפעם הראשונה, זה לא משתפר עם החזרות. הניחוש שלי הוא שעם ז'אנר אחר שמנהל את העיבוד, הייתי מדרג את המספר הזה גבוה יותר - ולמעשה, בהפקה אחרת של השיר הזה (קומזינג 2) הוא הרבה יותר טעים.

ממלך כהנים (שיר מתון שתופס מהירות ואנרגיה לכל אורכו) חוזר לנגינת הגיטרה המיומנת ביותר, שבאמת מכניסה את השיר להילוך 5, במיוחד כשהוא עולה לקראת השיר. בני בועט החוצה "כהנים" בצורת בירחס כהנים! ב-3:30 שזה מרהיב, וממלא את הגמר בצורה מושלמת, עם עירוי של הרמוניות כוח על גבי מקהלה מוצקה. השימוש של המעבדים בכוחו של כל אחד מהנגנים המיומנים הללו - אותה גיטרה מרשימה בתוך קולו הנהדר של בני - ראוי לציון. הנה הם לקחו שיר שלא יכול היה ללכת לשום מקום, ופשוט שלפו ממנו כל מה שאפשר.

אינטרו פאנקי שמתחיל את Ivdu , לעומת זאת, הולך רחוק מדי ומגיע לתחום של תזמור יתר. יותר מדי התרוצצויות עם מקהלה, צופרים, גיטרות, מיתרים וקלידים והכל במלוא העוצמה. זה מרגש, אבל המנגינה לא מקבלת את נשמתי. עבודת הסולו הנחמדה באמת על הקלידים ב-2:51 לא ממש מתאימה לשיר - למרות שהיא נהדרת כסטנד לבד. בכנות, התזמור יעשה טוב יותר מינוס הקרניים והמיתרים; זה יחמיא למפתחות האלה טוב יותר.

דור אחרון נשמע בדיוק כמו מנגינה של הלל פליי, אבל זה עוד יצירה של אלימלך בלומשטיין, שיצר עוד ארבע יצירות בתקליט הזה. השווה את היצירה הזו לשיר חודש של MBD (ממאמינים); כל כך דומה לי שאני כל הזמן מצפה לשמוע את המילים של האחרון. הוא גם משתמש בהרבה כלי מיתר שונים - מנדולינה וגיטרות עורכים ביקורים שונים בעיבוד. מנגינה נחמדה, אבל בשלב זה, שמענו מספיק על הסגנון הזה כדי שזה יוצא קצת פאסה.

Vahaviosim הוא No Lyrics של האלבום הזה - קרירות אלקטרונית חללית שולטת ביום. קצת חוזר על עצמו מדי בשבילי, אבל אני מבין את התחושה של הניו-אייג' שהם עובדים איתה. שוב, הקול המתוק אך המלא של בני מוקרן יפה על הרקע המלוטש והנוצץ שפריטור מספק. קולות הרקע מפתיעים אותי לפעמים – הייתי רוצה שהם יהיו קצת יותר עדינים כדי להתאים לאלקטרוניקה הנמוכה, ואני חושב שהשיר היה יכול להסתדר מצוין בלעדיהם. היציאה מזכירה את הגמר בבואי משיח, מאלבומו הראשון של בני, וגם אין בה צורך. למרות הביקורות, זה שיר טוב.

בעוד שהאינטרו של Dawn of Moshiach קצת יורד בפתאומיות מהשיר האחרון, והוא מתחיל בצד האיטי, הוא מתפוצץ במהרה - במספר רמות. ראשית, אני מאוד שמח משירים שמשלבים מילים מקוריות עם פסוקים, וזה מה שיש לנו כאן. אבל יותר חשוב, בני חוגר את זה ב-2:33 - כלומר, הוא באמת נותן לזה לקרוע! זה מה שבאמת עושה את השיר הזה. כן, זה שיר נחמד, אבל כשזמר משתמש בקולו בעוצמה כזו מבלי לאבד שליטה... זו הסיבה שאני מעריץ של הבחור הזה. עיבודים פאנקיים (עבודה נהדרת על התופים) וגשר בהשראת רגאיי ב-4:02 מספקים טעם מהנה. הייתי מעדיף אאוטרו ווקאלי על פני הגמר המוזיקלי הסטנדרטי שהוצג.

ברחמים מציג אורח נוסף, ואת המלחין של שלוש מהלחנים הללו, ארי גולדוואג. בני וגולדוואג משתלבים יפה ביחד, והשניים מעבירים את דרכם בלחן היפה הזה בקלות ובקלאסה. אמנם נעשה שימוש במילים היפות של שמע קולינו עשרות פעמים, גולדוואג משליך את הטאטה הקטנה, לצד כמה מילים באנגלית (אם כי - בואו נודה - די קלישאה) שמתחילות ב-3:27. עיבוד עדין אך תקיף מחזיק הכל יחד בגרוב הדוק, מה שהופך את זה לגמר מצוין לעוד אלבום מצוין.

לאלו מכם שתהו, בני הוא אמיתי. פו' שיזל.