מוזיקה לניגון היהדות – תולדות המוזיקה ביהדות

בשנים האחרונות לחייו ארגן רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש קבוצה שמוקדשת לשמירה על ניגוני חסידות. בהתחשב בכך שהרוב המכריע של המנגינות הללו נוצרו והופצו דרך הפה והאוזן בלבד, רבים היו בסכנת אבדן. ככל שידוע לנו, הרבה מהמנגינות הללו כנראה אבדו לרוחות הזמן. את העבודה הזו הוביל רבי שמואל זלמנוב. לאחר שנים ארוכות של מחקר, הפיקה חברת קהור יצירה בת שני כרכים, בשם ספר הניגונים, שכללה 347 ניגונים שנכתבו בתווים מוסיקליים. הספר יצא לאור לראשונה ב-1956, ונהנה מהדפסות חוזרות רבות. (עם זאת, הוא נמכר כרגע - http://store.kehotonline.com/index.php?stocknumber=HO-HANI.S&deptid=&parentid=&page=2&itemsperpage=10.)

אחד ההיבטים הלא מוערכים של הספר הוא ההקדמה שלו, המאגדת את ההיסטוריה והפילוסופיה של היהדות והמוזיקה. חשבנו שזה יהיה המשך מצוין לסדרה שלנו, "מוזיקה בניגון היהדות", ולשם כך ברצוננו להודות לרב דוד אולידורט ולחברת ההוצאה לאור קהות על רשותם לתרגם את המבוא ולהציגו. כאן.

זה די ידוע שלמוזיקה יש מקום די חשוב בתורה. ההוכחה היא בריבוי הפעמים שמוזכרת גם מוזיקה ווקאלית וכלי נגינה בתנ"ך, בתלמוד, בספרי הגאונים, הראשונים והאחרונים, וכמובן במסכתות קבלה, חסידות ומוסר.

אנו מוצאים מוזיקה אפילו בתחילת החיים על פני כדור הארץ, רק במהלך הדור השמיני של האנושות. התורה מתעדת את יצירת המוזיקה האינסטרומנטלית בכך שהיא אומרת: "ותלד עדה את יבל אשר היה אבי כל הרועים המשוטטים; ואחיו היה יובל, שהיה אבי המנגנים בנבל ובחליל."* (בראשית ד,כא).

הצירוף של הרועה עם המוזיקה נועדה לומר לנו שכשם שגידול בקר הוא חלק בלתי נפרד מהציוויליזציה, כך גם הציוויליזציה הזקוקה לכלי נגינה. כמו כן, הוא מצביע על היחס בין רועים למוסיקה, אשר עשוי להיות הסיבה לכך שחסידים לקחו מוטיבים רבים ממוסיקה של רועים, כפי שנעמוד בהמשך.

כאשר העם היהודי עזב את מצרים והים התבקע לפניו, הם הביעו את הערכתו העמוקה לאלוקים ושמחה באמצעות מוזיקה. (שמות טו, א) והוציאו הנשים היהודיות את הטמבורין שלהן ושרו ורקדו בשירת הים. גם היהודים שרו פעם נוספת, לאחר שראו את הניסים שהתרחשו בנחל ארנון, בין גבול מואב לאמור, כפי שמסופר במדבר כ"א יז.**

בין הנביאים אנו מוצאים גם חוויות מוזיקליות מרכזיות. דבורה שרה את שירה לאחר שניצחה בקרב עם סיסרה ויבין מלך חצור (שופטים ה, א). דוד המלך, כמובן, היה הזמר המתוק של ישראל, וסוג המגנום שלו חוזר על עצמו בשמואל ב' כב, א' ובתהלים יח. אבל זה היה הביטוי יוצא הדופן שלו לשמחה ולמוזיקה שבאמת יוצא דופן לרגל תנועת ארון הקודש מבית אבינדב לירושלים. שמואל ב' ו' ה' מתעד את החוויה הזו, ומספר על הכלים הספציפיים שניגנו באותה הזדמנות.

למוזיקה יש את הכוח לגרום לנבואה לנוח על נביא,*** ויש לה את היכולת להסיר רוח רעה מעל האדם. אלישע ביקש מוזיקה כאשר רצה לקבל נבואה, כפי שאנו רואים במלכים ב' ג' ט"ו. שאול המלך, לעומת זאת, ביקש מוזיקה כדי להסיר רוח רעה ממוחו, בשמואל א' 16.****

אנו רואים את המנהג היהודי לשיר בזמן התפילה שנקבע בבירור בספר תהילים. הספר הזה כולל שירים שנוגנו בכלים ספציפיים של פעם, שנמנים למעשה במזמורים עצמם, כולל נחילות, שמינית ואחרים. (ראה רש"י על תהילים פ"א ועל פסוקים אחרים.) תהילים 150, הפרק האחרון של אותו ספר, מונה כלים רבים אחרים שעליהם ראוי להלל את ה'. אולם נראה כי הנבל הוא שהיה כלי הנגינה המועדף על דוד המלך, כפי שאנו רואים בשמואל א, יז. התלמוד מספר, "נבל היה תלוי על משכבו של דוד. במכת חצות תנשב מעליו רוח צפונית, והיא תתנגן מעצמה". (ברכות ג ב)

לדוד המלך, המוזיקה לא הייתה חשובה רק בתפילה, אלא גם בלימוד תורה, כפי שהוא כותב בתהילים 119:54. (המשך שבוע הבא.)

*ראה תורת חיים, אלוף כרך. 1, שיח שמתחיל "עדה ועדה". הרב דובר מליובאוויטש כותב עבודת גמר קבלית עמוקה על פסוק זה: "ראשית, עלינו להבין את המושג 'אבי כל חליל ונבל', שהוא המקור לכל המוזיקה העליונה... שכן במוזיקה זו טמונה רמת העלייה. ובטל גמור במקורו. שכן כל עלייה ממצב נמוך לגבוה יותר יכולה להתרחש רק באמצעות ביטול הנמוך אל האין המוחלט. וזה מתרחש דרך מוזיקה... וזה מובן מהנרמז במשנה, (מסכת שבת פרק ה, משנה א), 'כל החיות הלובשות קולרים', או בתרגום מילולי, 'כל אומני השיר יוצאים החוצה'. ונמשכים פנימה דרך השיר'. הכוונה היא למלאכים העליונים, הנקראים חיות המרכבה, או 'חיות המרכבה'. המלאכים הללו "יוצאים", כלומר הם עולים גבוה יותר ונאספים אל המקור שלהם כשהם עוזבים את מצבם המקורי. זה מתרחש כאשר הבנתם המקורית של אלוקות מתבטלת. זה, כפי שהסברנו, קורה דרך המוזיקה שלהם. הם 'נמשכים פנימה בשירה' לאחר מכן, שכן ברגע שהמצב הראשון שלהם מתבטל, הם יכולים לקבל ממצב אלוקות שהוא מעבר להבנה..." לאחר מכן, השיח מצטט מספר פסוקים נוספים ברחבי התנ"ך שמהם יכולים העליות הללו להתעלות. להיות מובן, ומדבר על ארבעה סוגי שירים וארבעה סוגי קולות.

** עיין במסכת סוטה 30ב על המחלוקת בין רבי עקיבא ועמיתיו איך בדיוק שרו משה והעם את השיר.

*** הזוהר כותב, "כשהפסוק אומר 'לדוד שיר', משמע שדוד שר קודם, ואחר כך נחה עליו נבואה. כאשר הפסוק אומר 'שיר לדוד', זה אומר שדוד חווה לראשונה את הרוח האלוקית, ורק אחר כך שר". ראה זוהר נח 67 א. במסכת פסחים 117 א' יש ציטוט זה כתוב בהיפוך, אך סתירה זו לכאורה מתבארת בספר 'דברי לוכות'.

****ראה לבנת הספיר, נח: "לפני שנגזרה הנשמה לרדת, היא הייתה רגילה לשמוע את שירי המלאכים והספירות הרוחניות. ברגע שהוא נמצא בגוף והוא שומע שיר, הוא מוצא עונג והנאה כפי שהיה רגיל אליהם כשעוד חבר למקורו. מן התענוג הגדול מן הראוי שרוח אלוקים תנוח עליו, כפי שנהגה במקורו המקורי".