מוזיקה לניגון היהדות - שיעור מהשיר בים

עם פרשת בשלח השבוע, איך יכולנו שלא להציג הסבר על שירת הים? בשבוע הבא נחזור לחקר המוזיקה המתוכנן הקבוע שלנו. :-)

לשיר בים יש זוויות מחקר רבות שהן בהחלט מרתקות. אחד המדרשים המעניינים על החוויה הלאומית המדהימה הזו של המוזיקה היא גמרא במסכת סוטה, המספרת את הדיון התלת-כיווני הבא:

השאלה היא מה משמעות המושג "לימור", כלומר "אומר", לאחר שכבר אמרה לנו התורה "עז ישיר", "אז שרו"? אז יש לנו שלוש דעות שונות.

רבי עקיבא מסביר שהם שרו אותו כשאדם מבוגר היה קורא את ההלל, כדי למלא את חובתם של אחרים. זה אומר שמשה שר את זה, והאנשים הגיבו בשירת הפזמון "אני אשיר להשם", ותו לא.

רבי אליעזר מספר ששרו אותו כילד שקורא את ההלל, בו כולם חוזרים עליו שורה אחר שורה ממנו. אז שר משה, והאנשים חזרו על כל משפט בדיוק כפי שהוא אמר אותו.

לרבי נחמיה יש תפיסה אחרת לגמרי - הוא אומר ששרו אותו כחזן שמתחיל שמע, ואז כולם קוראים את זה ביחד. הוא מספר שמשה התחיל את השיר בשירה של אשירה להשם (אני אשיר להשם), ואז כל העם היהודי הלחין ושר בו זמנית את השיר הזה - כולל תינוקות בבטן אמהות!

אחד הרעיונות היפים באמת שנלקחו ממכולת זו הוא שבמציאות, שלושת החכמים הללו חלוקים על מהות ההנהגה ועל האחדות שניתן להשיג באמצעות מנהיגות.

עבור רבי עקיבא, תפקידו של המנהיג הוא להיות המפיק הפעיל, ותפקידם של החסידים הוא לתמוך במנהיגם. תמיכה זו לא בהכרח צריכה להיות כל כך פעילה; כל עוד העבודה מסתיימת ודברים מבוצעים. העם מביע את אחדותו בתמיכתו במנהיג.

להיפך; מכריז רבי אליעזר! מנהיג אמיתי חייב להראות לאנשים מה לעשות, והאנשים מאוחדים לעשות זאת יחד.

ואז מגיע רבי נחמיה עם רעיון חדש לגמרי של מנהיגות – המנהיג מראה איך הדברים מתחילים, ובהשראתו, האנשים מפתחים את הרעיון בעצמם ובאחדות מוחלטת ומוחלטת.

דעה אחרונה זו מראה כיצד החוויה הזו הייתה כה מרכזית שהתורה מסמנת אותה כתבנית למה שיקרה בבוא המשיח. התלמוד בסנהדרין משתמש בפסוק זה כאחד מנוסחי המקור לתחיית המתים. הרי הפסוק אומר "אז ישירו". אבל כשחושבים על רמת השמחה העזה והאחדות המוחלטת, כמו גם מסירות מוחלטת למען מטרה יחידה על ידי עם שלם, אפשר להבין את היחסיות לעידן המשיח, שבו כל האנושות תשיר כאחד.