מוזיקה, העסק

לאחרונה עברתי את יום השנה ^ה -10 להיותי סולן מקצועי (משלמים לי כדי לשיר, אז כברירת מחדל אני מקצועי). ניהלתי שיחה לאחרונה עם חבר שהוא חובב מוזיקה ומוזיקאי ענק, ובמהלך השיחה הוא הזכיר איך הוא אוהב פשוט לשבת על המקלדת ולג'אם כל הזמן, וכמה כיף זה . זה הזכיר לי שיחה שניהלתי עם חבר אחר לפני מספר שנים. הוא מתופף, וטוב מאוד בזה. ניסיתי לשכנע אותו לשחק בצורה מקצועית ואמרתי לו שהוא יצליח. תגובתו אלי הייתה שלמרות שהוא ידע שהוא טוב מספיק, הוא לעולם לא יעשה את זה, כי הוא לעולם לא רוצה לאבד את האהבה שיש לו למוזיקה, ואת הכיף שיש לו כשמנגן. אני לא מנסה להציע שהפיכתי למוזיקאי מקצועי ייקח את האהבה והכיף שבמוזיקה, אבל זה גרם לי לחשוב. עבור רוב האנשים שם בחוץ, מוזיקה היא כיף והסחה. עבורנו המקצוענים זה עסק, ומשהו שגם אם אתה עושה את זה רק במשרה חלקית, כמוני, עדיין דורש הרבה תרגול וזמן הכנה. מבלי להיכנס לעבודה הכרוכה בהיות מנהיג להקה (התמודדות עם לקוחות, העסקת מוזיקאים, סדר בכל הציוד וספרי המוזיקה שלך וכו'...), אפילו למוזיקאי או סולן רגילים יש הרבה עבודה לעשות. כל מי שרוצה להישאר במקצועו חייב להקדיש זמן לתרגול, לימוד כל השירים (והמילים) העדכניים ביותר, וביצוע התרגיל הנכון להתמודדות עם האתגרים הפיזיים שיעניקו לך את הסיבולת בעבודות בהן אתה משחק או שר. . יש גם אימונים מתמשכים שרבים מאיתנו צריכים לעבור כדי לנסות ולשפר. אני יכול לשמוע למה מישהו יחשוב (ואיך זה בעצם אפשרי) שלהיות למוזיקאי מקצועי ייקח את האהבה והכיף שבכך. עם זאת, לי אישית יש ניסיון הפוך לגמרי. אני בא ממשפחה של מוזיקאים מקצועיים שמופיעים קרוב ל-40 שנה. ההתלהבות וההתרגשות שלהם לא דעכו כלל עם השנים, וב-10 השנים שלי, גם לא שלי. פרץ האדרנלין שאני מקבל כשאני מתחיל לשיר בעבודה הוא תופעה שלא תיאמן. רופא העיר פעם שהוא מקנא במוזיקאים. יש לו אנשים שמגיעים אליו כל היום מספרים ומראים לו את הבעיות שלהם. משלמים לנו כדי לשמח אנשים! מה יכול להיות יותר כיף מזה?