וידויים של חנון מוזיקה

אוקיי, אני מודה בזה. אני חנון מוזיקה. תמיד היו. אמא שלי טוענת שכשהייתי קטנה היא הייתה מושיבה אותי ליד התקליטים, משאירה אותי לבד בבית, יוצאת לתחנת האוטובוס ומחכה לאחי ואחותי שיחזרו הביתה מבית הספר. היא ידעה שאם אני מאזין למוזיקה, אני לא אזוז.

לא רק שאני חנון מוזיקה, אני גם מגדל בית מלא בהם. הילדים שלי ממש לבשו את הרשמקול המקורי שלנו של פישר פרייס. הצעצועים האהובים על בני כשהיה קטן היו קלטות קלטות. הוא היה מוציא אותם מהמארזים שלהם, ומושך בשמחה את הסרט מהסלילים. ביליתי שעות עם עיפרון, בניסיון לסובב את הסרט בחזרה לתוך המארז. ספירה ושלושת השבועות היו ייסורים עבורו. איך הוא יכול היה להסתדר כל כך הרבה בלי מוזיקה?

אז אתה יכול לדמיין איך הדברים נראים כאן כשאנחנו מקבלים דיסק חדש. אנחנו מכניסים אותו לנגן התקליטורים וכולנו יושבים ומקשיבים. ואז כולנו מתווכחים מי זוכה לקרוא את החוברת ראשון. זה נכון, אנחנו בעצם קוראים את הדברים האלה. מכסה לכריכה. אנחנו בעצם לא משננים אותם, אבל אנחנו מכירים אותם די טוב עד שסיימנו.

ואז יש את הסרטונים. מקהלות בנים הן הטובות ביותר. הילדים שלי קוראים לכל הבנים במקהלה. במהלך השנים היו לנו "באני בוי", "מדען" ו"שוויצי". אני ממשיך להקניט את הבת שלי שיום אחד, שנים מהיום, היא תצא לדייט ראשון עם בחור. היא תפתח את הדלת וזה יהיה אחד הבנים מהמקהלה והיא הולכת לצרוח "אוי לא! זה הלחיים התפתלות!" אמור להיות מאוד משעשע.

הם גם מכירים את הכוריאוגרפיה הקרה. במקרים מסוימים, הם יכולים לעשות מתים על חיקויים של הסולנים.

אם אתה קורא את הבלוג הזה, רוב הסיכויים שגם אתה חנון מוזיקה. בוא נשמע כמה מהסיפורים שלך.