ביקורת קונצרט: בני פרידמן עם היום השמיני (עם סרטונים)

אני מצטער. אם פספסתם את הקונצרט של בני פרידמן/היום ^ה -8, הראשון בסדרת הקונצרטים של Chelsea Unplugged, פספסתם קונצרט מדהים לחלוטין. פשוט ופשוט, זה היה ערב כל כך נהדר והופעה כל כך נהדרת, שאני פשוט לא יכול לחכות לבא הבא בסדרה.

אני מודה שלא הייתי בטוח מה לעשות עם קונצרט שסומן כ"אנפלאגד". בטח, זה מתייחס לכלי הנגינה, אבל שיערתי שהקונצרט הזה הולך לקבל אווירה אחרת לגמרי, וכמי שהטעם שלו מתאים למסורתי למדי, לא הייתי בטוח אם זה יעבוד בשבילי. אבל בהתחשב בכמה שאהבתי את טעמו (ולכל אלה מכם שנמאס לשמוע כמה אנשים אוהבים את בני פרידמן, אני מציע שתפסיקו לקרוא כבר עכשיו) הבנתי שזה הולך להיות ערב מהנה. אולי קצת יותר משוחרר, אולי קצת פחות קונבנציונלי אבל איך יכולת להשתבש?

זה לא היה שום דבר אחד במיוחד שהפך את הקונצרט הזה למיוחד כל כך. זו הייתה הדרך שבה כל חלקי הפאזל התאחדו שגרמה לו לעבוד כל כך טוב. מקום האירוע. הלהקה. הקהל. וכמובן, המבצעים הנפלאים. שלבו את כל המרכיבים הללו וזה יצר אירוע שהיה באמת ייחודי.

נתחיל בהתחלה. הקונצרט נערך בבית הכנסת של צ'לסי, אמונה ישראל, ברחוב ²³ במנהטן, בניין היסטורי יפהפה. זה היה בית כנסת בסגנון ישן, עם ארכיטקטורה מהממת, ספסלי עץ, סוג של בית כנסת שלא רואים הרבה יותר. ההופעה נערכה בבית הכנסת עצמו, כשהלהקה קמה על השטח המוגבה מול הארון קודש, שהיה בעצמו יצירת אומנות. בעוד שהחדר עצמו הכיל כנראה 500 איש, כולם היו קרובים מאוד לפעולה. לא היו מושבים גרועים בחדר הזה. למעשה ביליתי חלק ניכר מהקונצרט בעמידה בפתח מאחור, ואפילו משם הנוף היה נהדר. תוסיפו לזה תאורה מדהימה באמת ויש לכם את התפאורה להופעה נהדרת.

הלהקה של שי בכר כללה את גרג וול מנגן גם בחליל וגם סקסופון, מיץ' שטיין בגיטרה, ריץ' שטיין מנגן כלי הקשה, פימה אפרון בבס אקוסטי, עם בכר עצמו על המקלדת. הלהקה, שעבדה על העיבודים של איצי ספינר, התאימה בצורה מושלמת לאירוע הזה .הם היו ליבידים, נלהבים אבל אף פעם לא גברו על הסולנים, או אם לומר את זה קצת אחרת, הם ממש התנדנדו!

במקום שאנשים ישבו במקומותיהם רק יקשיבו, הקהל התחבר למבצעים ולמעשה היה חלק מהאקשן. זה היה באמת משהו מיוחד והפך ערב נהדר והרכב נהדר לטוב אפילו יותר.

והמבצעים? מדהים. פַנטַסטִי. מדהים. אני יכול להמשיך עוד ועוד דפים על כמה טובים הם היו, אבל אני מנחש שאתה רק רוצה לקרוא את הביקורת. אז בואו נמשיך עם זה.

הערב התחיל בהקדמה של מפיק הקונצרטים הוותיק ברני דאב שהציג את להקת שי בכר, שמיד הניעו את הקהל עם הסאונד המדהים שלהם. כשסיימו את נאמבר הפתיחה שלהם, הקהל כבר היה נלהב והגיב בהתלהבות כשדב שאלה אם הם מוכנים לשמוע את בני. בני הגיע עם בנצי מרקוס והם פתחו בסט עם שירי מוצאי שבת. דווקא אהבתי שהם פתחו עם דברים שהם לא בני פרידמן ולא מוזיקת ^​​8th Day. כולנו יודעים שמבצעים יכולים לשיר את המוזיקה שלהם. מרענן לשמוע אותם שרים יצירות אחרות ולראות עד כמה הם מתמודדים עם סגנונות מוזיקה שונים. במקרה הזה שניהם היו מדהימים וזה היה סט הפתיחה המושלם להופעה של מוצאי שבת. השיר הבא של בני, קיילי אתא, הולחן על ידי האדמו"ר אלתר והיה מחווה יפה לכבוד ביהרצייט של הרבי. בזמן שאנחנו תמיד זועקים לעוד שירים חדשים לשיר, יש כבר כל כך הרבה שירים יפים בחוץ והקהל הצטרף לבני ששר את השיר המחמם את הלב הזה.

אם חשבתם שהלילה עומד להפוך לקומזיץ, חשבתם לא נכון. השיר הבא של בני היה תעמו, רצועת הכותרת מהאלבום שלו והחשמל בחדר היה מורגש, כשכולם שרים יחד עם המוזיקה. אחרי כמה שירים, ברור למה בני הפך למצרך כל כך לוהט בסצנת המוזיקה היהודית. בהאזנה לדיסק שלו, אתה יכול לשמוע כמה הוא מוכשר, אבל כשראית אותו בלייב אתה מבין עד כמה הוא אוהב אנשים ואיך הוא מתחבר לקהל. ואנשים פשוט אוהבים את זה. הם לא רק רוצים לצפות בהופעה, הם רוצים להיות חלק ממנה. הם לא רוצים זמר שעומד על הבמה ומחייך בטוב לב כי הוא יודע כמה הוא מוכשר. הקהל רוצה לראות פרפורמר ששמח להיות שם ולכן בבירור מעריך את האנשים שמבזבזים גם את זמנם וגם את כספם כדי להגיע להופעה.

^יום 8 עלה לבמה לאחר מכן, בין קריאות "יום ⁸ , ^יום 8!" ושוב, הופתעתי עד כמה הם היו טובים. ההתחלה עם ארץ יידיש, ואחריו (מה עוד, אבל) היום ^ה -8. אני מדמיין שקהל כזה הוא חלומו של כל פרפורמר. כל כך נלהב, כל כך לתוך המוזיקה וכל כך ליבידי עד שהיה ברור שכולם שם נהנים כל כך. לאחר מכן, בנצי סיפר סיפור על נסיעה לאוקראינה שם ביקר כמה בני דודים. דודם המפורסם, אברהם פריד, שלח כמה תקליטורים אבל הם עדיין ישבו במעטפת שלהם, כי לא היה להם נגן תקליטורים. המראה של הדיסקים האלה שעדיין יושבים לא פתוחים, ריגש את בנצי עד כדי כך שהוא הלחין שיר במטוס הביתה מרוסיה, גם על הניסים שיש לנו בחיינו וגם על כל הניסים שאנחנו צריכים כדי לעבור את החיים. השיר הזה, Rain, היה הנאמבר הבא שלהם ואחריו השיר האחרון בסט שלהם, Tracht Gut, שלאחריו הם עזבו את הבמה תוך מחיאות כפיים סוערות.

ומחיאות הכפיים פשוט המשיכו להימשך כשבני פרידמן עלה לבמה בשירה ללא מילים. בלי להגזים, אפשר היה להרגיש את האנרגיה בחדר כשהקהל הצטרף לבני שר את הניגון המדבק הזה, שעבר דרך הגג רק כשבני ביקש מהלהקה להפסיק לנגן, בזמן שגם הוא וגם הקהל ממשיכים לשיר את השיר. השיר הבא, אלוקאי נשמה של משה לאופר היה יפה ופשוט וההגשה של בני הייתה מושלמת לשיר. בשלב הבא, עוד יופי איטי, "בטוח אני", שלם עם הרמונית ה-yud gimmel middos של בני שפשוט אהבתי ב-Taamu. אחרי שני שירים איטיים ומצננים, בני הרעיד את הבית עם לטובה ושוב אני לא חושב שהיה מישהו בחדר שלא שר.

לאחר מכן, בני סיפר כיצד אבי ניומרק שלח לו שיר יפהפה בשם ב'שהיים, שהזכיר לו סיפור ששמע פעם מחיילים ישראלים. החיילים אמרו לו שבדרך כלל הם הצליחו לשמור על הפחד שלהם, אבל אחד הרגעים הנדירים שבהם הם פשוט לא הצליחו לכבוש את הפחד היה בחציית שדה מוקשים. החיילים שרו שיר כדי להזכיר להם שהשם תמיד איתם, עם המילים הנצחיות של קריאס שמע על חמיטה, שאומרות שהמלאכים נמצאים בכל ארבעת הצדדים שלנו ושומרים עלינו. בני הזמין את האורח המפתיע ייצי ספינר להצטרף אליו לבמה, מה שהיווה הפתעה לא רק לקהל, אלא גם לאיצי שלא היה לו מושג שהוא עומד לשיר. בכל זאת, איצי עלה, הרים גיטרה ועשה דואט מהמם עם בני, עם רגע קומי שבו איצי ביקש מבני את המפתח. בני הגיב ואמר "אני לא יודע אקורדים, פשוט תלך ככה (הוא פנטומימה בגיטרה) ואני אשיר". ברור שהקהל אהב את השיר כי הוא הסתיים על רקע קריאות עידוד של "עוד פעם! עוד פעם אחת!"

בני לקח רגע בשביל תודה: המפיקים אבי ניומרק, אברם זמיסט וברני דאב, נותני החסות, כל הקהל שהגיע, החבר שהגיע לקונצרט למרות שכנראה היה חסר לו את שבע ברכוס שלו, לחותנים שלו, לאשתו, לדודיו ולכל משפחתו. אחר כך דיבר בקצרה על אנשים שהוא מכיר באופן אישי שעוברים עליהם זמנים קשים ועל הצרות שכלל ישראל ככל הנראה חווה וביקש מהמלאכים במרומים להתערב בשמנו בזמן שהוא שר את המלכים של חיים ישראל.

הקונצרט לא היה שלם ללא אזכור של נסיעתו האחרונה של בני למומבאי לציון היארטצייט הראשון של הקדושים שמסרו את חייהם שם. איצי ספינר חזר לבמה כדי להצטרף לבני לשיר את ההרכב הנוגע ללב שלו Chasoif, שהיה נוגע ונוגע להפליא, עם ריף גיטרה מדהים של מיץ' שטיין. בני הוביל את הקהל במקהלה מסעירה נוספת של "יום ⁸ , ^יום 8!" והאחים מרקוס עלו לבמה, שרו יידישע מאמא ממומבאי. בהמשך לנושא של מומבאי, בני סיפר כיצד הוא ואשתו עמדו ברחובות מומבאי ביום היארטצייט, שמעו תלמידים שרים את המילים הנצחיות "קול הולם קולו גשר צר מעוד" בהינדית ולאחר מכן המשיכו לשיר. השיר גם בהינדית וגם באנגלית. בעוד מצב הרוח בחדר הפך מעט קודר כשנזכר בטבח הנורא, השיר הזה היה מרומם ומעורר השראה, וכשהשיר פשוט הפך מהר יותר ויותר, בין אורות מתערבלים, החדר כולו היה נמרץ וכולם שרו יחד והשתוללו לחלוטין.

רמת האנרגיה בחדר פשוט המשיכה לנסוק כשבני יצא אל המשיח, מתוך אלבומו של טעמו, יחד עם סולו סקסופון נהדר של גרג וול. היו את הריקודים הנדרשים במעברים, מחאו כפיים, שרים יחד, ובנקודת הזמן הזו, אני לא חושב שהיה מישהו בחדר שלא נהנה. ברני דאב המסכן. אני לא חושב שמישהו היה שמח מדי לראות אותו עולה על הבמה ומודה לכולם שהגיעו, כשהקהל קרא "אנחנו רוצים עוד!" אבל כל הקונצרטים צריכים להסתיים מתישהו, וכשהאור נדלקו, אנשים קמו והתחילו ללבוש את המעילים שלהם.

ברוך השם ברני שצעק "תכבה את האורות!!" ואחריו "רוצה עוד שיר?" הקהל היה יותר ממוכן להדרן ובני והאחים מרקוס בהחלט סיפקו, תחילה עם ביצוע נפלא של עבדוכה ולבסוף עם ביצוע אחרון למשיח. לאחר מכן, בהומור המסחרי שלו, בני הודה לכולם שהגיעו ואמר לכולם בבקשה לנסוע בבטחה, הצביע על אחד מהקהל ואמר "חוץ ממך. אתה שיכור." עוד רגע שרק הפגין את הקסם, המתיקות וחוש ההומור הנהדר של בני. וחשבת שבני הוא רק עוד קול טוב? לבחור הזה יש הכל והוא כל כך חביב שהוא אפילו טוב יותר בהופעה חיה ממה שהוא בתקליטור שלו.

הכל מהכל? זה היה קונצרט מדהים. מוזיקה נהדרת, הכל נעשה כמו שצריך אבל עדיין צונן ותקופה טובה בטירוף. למרות שזה בהחלט היה קונצרט שאסור לפספס, אין צורך להיות עצוב ומטומטם אם פספסת אותו, כי זה היה רק ​​הראשון בסדרת קונצרטים אנפלאגדים של צ'לסי. תהיה עוד הרבה מוזיקה מהשורה הראשונה שתגיע אליכם מצוות המפיקים המנוסה הזה. הישאר מעודכן לפרטים על הקונצרטים הקרובים שישוחררו ברגע שהם יהיו זמינים.

לצפייה בכל התמונות מהקונצרט הזה לחץ כאן .

סרטונים למטה: