ביקורתו של היסלהאבוס על האור של מתיסיהו

מתיסיהו הוא כבר מזמן חידה - כוכב העל המפואר בעולם החילוני. עם זאת, הוא הצליח מעבר לחלומות הפרועים ביותר של כל אחד, להביא מסרים תורניים לפינות הרחוקות ביותר של העולם הרוחני. ההצעה האחרונה שלו, "Light", מייצגת קצת שינוי בקצב מאלבומיו הקודמים. במקום לשכנע את העולם בערכים רוחניים, כפי שעשה ברוב שיריו הקודמים, כאן הוא חוקר לעומק את נושא המאבק האישי. גם המילים לא פשוטות כמו שהיו קודם לכן. אתה באמת צריך לנפות אותם כדי להבין את המשמעות שלהם. עם זאת, בניגוד לאמנים אחרים שמחפשים, מאטיס תמיד משאיר אותך עם מסר חיובי בסופו של יום ("אני מאבק/ואני לא לוותר" בשביל אחד).

מבחינה אמנותית, הוא בתנועה. יש כאן הרבה פחות רגאיי מאשר אלקטרוניקה והיפ הופ. ברור שהושקעה עבודה רבה באלבום – אולי אפילו יותר מדי. האלבום בכללותו חסר מוזיקה טהורה; מה עם כל האפקטים הווקאליים והאלקטרונים שמתרחשים, אין יותר מדי רגעים של האזנה פשוטה. זו בעיה גדולה יותר ממה שזה נראה במבט ראשון, שכן השירים קצרים יחסית. רק שני שירים מפצחים את רף ארבע הדקות; האחד בגלל כמה סולואים של פיאמנטה מסתחררים (כן, קראתם נכון), והשני בגלל הד רך שמותח את השיר. לעומת זאת, כל שלושת האלבומים שלו באורך מלא מלאים בעיקר בשירים באורך ארבע דקות ומעלה.

לפני שנמשיך, ברצוני להתייחס לשאלה: האם המוזיקה של מתיסיהו יהודית? ובכן, תלוי מי אתה. האם זה יביא אותך למעלה, או חלילה, אחרת? האלבום הזה בהחלט ימלא את הצורך של ילדים רבים שנאבקים ביידישקייט – שכן הם ימצאו במתיסיהו רוח קרובה, שיכולה לשמש לרומם ולעורר השראה, ולעזור להם לזהות שהמאבק הוא מה שאנחנו עושים. לאנשים שלא צריכים את זה, ובכן, זה לא נועד בשבילך. יחד עם זאת, הלוואי והייתה יותר תורה גלויה, כפי שהיה נכון באלבומים הקודמים. אבל המאזין נבון בהחלט יכול לקלוט ציטוטים אקראיים הפזורים בכל מקום.

ולגבי מאטיס ודרכו שבחרה - בבקשה אנשים, בלי לשפוט. על טעם ועל ריח.

Smash Lies (***): השיר התזזיתי הזה נראה כמו אודה אישית לאורח חייו ולאיזון המעורער שמטיס מוביל. מתיסיהו מתחיל מיד במאבק הפנימי ("איפה האיש הרע/בפנים/יום אחד אולי אנסה). השיר הזה עמוס בשטיק אלקטרוני וקולי - זו האזנה צפופה. לא השיר האהוב עליי של מאטיס, אבל מגוון הדרכים שבהן מאטיס שר את המילים "Dream awake" גורם לך להאזין לו שוב.

We Will Walk (***): התחושה ההתחלתית של המספר הזה היא מעט הקלה מבורכת מהכאוס של Smash Lies. עם זאת, בתוך פסוק אחד של הפזמון, הצליל נפתח עוד יותר עם יריקת חריזה מהירה. מצד אחד, אני יכול להעריך את המהירות שבה הוא מתמודד עם החרוזים שלו, ואת הנזילות של החרוזים עצמם. אבל זה אחד מהרגעים שבהם הלוואי שהוא ייתן לשיר לנוע לכיוון הזה, במקום להכריח אותו מהר מדי.

יום אחד: (*****) הנה השיר הכי טוב באלבום. יש כאן איזון טוב בין היופי הקולי הטבעי של מאטיס לבין התכנות. מבחינה מילית, זה חיובי כמעט לאורך כל הדרך (לפעמים בדמעות שלי אני טובע/אבל אף פעם לא נתתי לזה להפיל אותי); ונושא המשיח הקל והעדין הוא נחמד. החסרון היחיד הוא שיכול היה להיות שם סולו גיטרה נחמד איפשהו שם, אבל כל מה שאתה מקבל זה באמת המחשבים.

בריחה: (**) זהו טייק לירי קודר. הגיטרות בהחלט מציגות את זה ככזה. ואני לא מצליח להבין הרבה מהמילים, מלבד חידת החיים/מוות הברורה שנראית לו בראש. הייתי רוצה להבין יותר את המילים האלה, אבל הן מופשטות מדי, או מתורגמות בקלות רבה מדי בצורה פשטנית.

אז היי אז לו: (*****) חזרה לחלק מהמאטיס הישנה - כוח ביטבוקס, רגאיי/רוק. השיר הזה גם בוחן יותר אמונה ממה שנראה בשירים הראשונים (שחרר את ההגה / שחרר שחרר). זה ללא ספק אחד השירים הטובים באלבום, כשהמאבק הנצחי מתואר בעוצמה ובבהירות. אני אוהב את זה יותר ככל שאני מקשיב לו יותר.

I Will Be Light: (****) זה שיר רגאיי קליל נמוך יותר, עם תשובה מאוזנת, אך עם מזג רוחנית של "אני אהיה קלה". שוב, מסר טוב, מצגת נחמדה, במיוחד לקראת סוף השיר. הלוואי שהסיום הזה יתבצע קצת יותר.

בשבילך: (****) זה מתחיל כמו נושא של שנות השמונים. אבל זה שיר די מגניב. אני מניח שה"אני" הוא האשם, או אולי ה-Pintele Yid, אבל זה אחד השירים היותר מרוממים בבירור, כמו גם אחד השירים הבודדים שהוא לא רק מיליון שכבות של תכנות. אנחנו עדיין תקועים עם הקוצר שלו - זה בקושי מגיע לשלוש דקות.

על הטבע: (***) מילים חזקות - מדברים על הנשמה והחוסן שלה (אנחנו רק ילדים של מאמינים). אבל המנגינה לוקה בחסר מאוד, והמקהלה החמודה (אלברט לאונרד בנים מקהלת התיכון), יחד עם סולו החלילית האקראי, לא עוזרת לה הרבה. זה בהחלט ניתן להאזנה - אבל זה נובע מעוצמת הקצב יותר מכל דבר אחר.

להניע: (****) אני יכול לזהות סולו של פיאמנטה ממרחק של קילומטר. והנה, יוסי מרים את זה מתווי הפתיחה, מה שהופך את זה לשיר יפהפה. אני לא מבין את מילות הסיום (תפוס את החצים מלאים ברעל), אבל היללה של פיאמנטה פשוט מהממת. הפקה טובה כאן.

Struggla: (***) הרבה אלקטרוניקה בלחן ההיפ הופ הזה שמבוצע עם ג'ה דן. אני מאוד אוהב את המילים, שמדברות על הרבה מהבעיות של העולם שלנו (יש משהו לא בסדר במערכת/שמשאיר את האנשים שלה קורבן) אבל מזכירות לנו להישאר על הקיל השווה (לקום ולעולם לא ליפול/כי עברתי את זה את כל). אבל בסופו של יום, לא כל כך אכפת לי מאלקטרוניקה סוחפת.

Darkness Into Light: (***) קטע בנושא רוק, שיש לו מנגינה הגונה, אבל די לא ברור על מי הוא מדבר או לאן הוא הולך. עם זאת, קצת ביטבוקס די כבד.

רעם: (***) שיחה בין אלוקים לאדם? זו הקריאה שלי בו. אבל שוב, עם כל חומרי המחשב, השיר הזה לוקח כמה מילים יפות וקצת מאבד אותן לתכנות. אני רוצה עוד קצת מוזיקה כאן כדי להציג את הנושא.

שתיקה: (****) שיר מהמם שמזכיר לי את מנהג הברסלב של חיסבודוס - השיחה בינינו לבין ה'. זה גולמי, ומוצג ככזה - הגיטרות הפשוטות והקול הטבעי, יחד עם כלי ההקשה הפשוטים הופכים את זה לסוף מרתיע עבור האלבום.

תכליס: הרבה מהמעריצים הוותיקים של מאטיס יתאכזבו מההצעה הזו, אבל אלה החיים. אמנים ממשיכים הלאה. אבל הדבר שהכי לא אהבתי הוא חוסר ההתפתחות המוזיקלית בשירים – כלומר, אין הרבה סולואים או רגעים לתת למסר הלירי לשקוע בו. זה כמעט תמיד שירה מול מחשב. יחד עם זאת, אני חושב שיהיו הרבה אנשים שיקבלו השראה מהנושא של המאבק שלו. ותלוי איפה אתה מחזיק, ותלוי למה אתה מקשיב למוזיקה שלו, יהיה מה שתוציא מזה. בסופו של יום, אני אתן לו שלושה כוכבים – זה לא כל כך כיף להאזין לו ישר, אבל רבים מהשירים בולטים יפה בפני עצמם כשהם מתנגנים באקראי מהאייפוד שלך.