אלבום הבכורה של ABD - ביקורת דיסק מאת "השייחט"

אלבום הבכורה של ABD - ביקורת דיסק מאת מנדל "השייחט"

לא היה ידוע הרבה על הקבוצה הזו לפני שהם יצאו, אבל אני ממה ששמעתי ציפיתי לחיקוי Dveykus חצי אפוי. ברור ששמעתי לא נכון. אמנם יש בהחלט מינונים גדולים של השפעת Dveykus בסגנון של הקבוצה הזו, כמו גם כמה אלמנטים משותפים, אבל די מהר מתברר שיש להם צליל רענן ומרשים שכולו שלהם. ל-ABD, ששמה הוא ראשי תיבות של שמותיהם הפרטיים של שלושת חבריה – עמי פרנקל, בנימין שטרן ודויד איפרה, יש סגנון שמוזרקים בו דוקרנים בטעמים מגוונים, יהודים וחילוניים. הם מראים את עצמם מיומנים בכל דבר, מפולק ורוק קלאסי ועד לטיני, א-קפלה וכל מה שביניהם. עם זאת, בסופו של יום, האנשים היחידים שהם נשמעים כמוהם באופן מובהק הוא ABD.

התרשמתי מאוד מהעדכניות שהם הצליחו להציג באלבום שלהם בלי להיזקק להקצנה. כל סנטימטר בדיסק הזה מלא בצלילים שאי אפשר לטעות בהם בשום דבר מלבד יהודים - בלי נושאי רוק מרדניים, בלי קצבי דאנס של מועדון האוס, בלי שירה פופ מעוותת אלקטרונית - פשוט מוזיקה יהודית מחממת לב. עם זאת, מהעיבודים וההנדסה ועד להרמוניות ואפילו הלחנים עצמם, יש תחושה מאוד רעננה ועדכנית לכל אורכו. התקדמות אקורדים, צלילי כלי נגינה, הרמוניות שלא יושבות כל הזמן על שלישיות וחמישיות ורכיבים רבים אחרים, כולם מתאחדים בדיוק כדי ליצור אלבום שהוא אינטליגנטי ובוגר מרענן, ועם זאת בהיר ושובב.

הצד החזק של קבוצה זו הוא בהחלט היכולות האינדיבידואליות והקולקטיביות של חבריה. מצד אחד, לכל אחד מהם יש את המיומנות הקולית והמתיקות של הגוון כדי להיות מסוגל לשאת את המנגינה בעצמו. מצד שני, כשהקולות שלהם מתאחדים בהרמוניה, יש להם את הרגישות המוזיקלית להשאיר מקום זה לזה. התוצאה היא פזמון מחמם לב, מאוזן היטב, הרמוני, שגדול אפילו מסך חלקיו. לאורך האלבום הם מחליפים בתדירות גבוהה בין שילובים של שירה סולו, צמד וטריו וכן מקהלות ליווי למבוגרים ולילדים, מה שנותן לאלבום מספיק מגוון כדי להיות מעניין אם כי מבלי לאבד את הסאונד הייחודי הכולל שלהם. העובדה שקולות הליווי שלהם בתוך הבית, במקום להשתמש באחד מארבעה או חמש שכולם במוזיקה היהודית משתמשים בהם תורמת מאוד גם ליכולת הבולטות שלהם. זה אחד המרכיבים המשותפים עם Dveykus שלדעתי מועיל לקבוצה בכך שהוא מונע מהם להישמע כמו כל אחד אחר בכל נקודה באלבום. זה גם מאפשר להם לשחק עם סגנונות שונים מבלי לאבד את הצליל המסחרי שלהם.

באלבום הזה אני מוצא שהשירים כתובים היטב. רבים מהשירים נכתבו במלואם או בחלקם על ידי חבר ABD עמי פרנקל, וזה משהו שאני תמיד אוהב לראות. זה מביא לסאונד שהוא ייחודי לקבוצה, באופן שבו כתיבת השירים של אייבי רוטנברג הייתה כל כך אינסטרומנטלית ביצירת הצליל המובהק של הקבוצות בהן הוא היה מעורב. זה גם מראה על רמה של בקיאות מוזיקלית שהופכת למגמה ברורה במוזיקה היהודית וזה בהחלט יעזור לסיכויים ארוכי הטווח של הקבוצה הזו. אם זה נכון ש-shtick יכול למכור אלבום ראשון, אבל התוכן והאיכות שלו ימכרו את הבא, אני חושב שזה הוגן לומר שהאלבום הבא של ABD יעלה מהמדפים.

הסידורים מאוד בטוב טעם. למרות שהם לא בדיוק יצירת מופת בפני עצמם, אני חושב שהם משרתים את האלבום הרבה יותר טוב במשחק המשני שהם עושים. לאורך האלבום אני מגלה שהוקדשה הקפדה רבה להשאיר הרבה מקום לקולות ועם ההרמוניות הקוליות הרגישות בדיסק הזה אני חייב לומר שאני נהנה מאוד מהגישה המינימליסטית הזו. דברים נוספים הבולטים מנקודת מבט של סידור הם הצלילים האורגניים החמים של הכלים כמו גם הדלילות שהם משמשים איתם.

ההקלטה, המיקס והמאסטר הנדסה נעשו מאוד לטעמי באלבום הזה. אעז לומר שחלק גדול מההנדסה נעשה על ידי מהנדסי אולפן רגילים שאינם יודעים הרבה על מוזיקה יהודית. אם זה אכן כך, הייתי ממליץ ליותר מהיצרנים היהודים להתחיל להשתמש בגישה זו. זו משוואה פשוטה מאוד: כשאתה עושה שימוש בפרספקטיבה חיצונית כלשהי, אתה מאפשר מימד חדש לפרויקט ומקבל צליל רענן ועדכני יותר.

אני עין -

ABD עשה בחירה נבונה לדעתי כשהתחיל עם הרכב של עמי פרנקל. זה נותן מיד למאזין תחושה מלאה של הסאונד הייחודי של הקבוצה. הסגנון אינו מוגזם בשום כיוון, מה שמאפשר הבנה של היכולות הכלליות של הקבוצה. מיד שמתי לב בשיר הזה שהם השתמשו בפליז קצת אחרת מרוב האלבומים. בניגוד לפתיחת האלבום הסטנדרטית שמכה בך עם קיר של פליז, הם שומרים את הפתיחה לכמה קטעים בלבד וברוב השיר, כלי הנשיפה משמשים יותר כחלק מקטע הקצב ולמילוי קל מאשר כחלק כלי מוביל עם קווים מלאים. בנוסף, נהניתי מכך שהם השתמשו בהרבה פליז עמוק יותר, בסקסון בריטון או משהו כזה, במקום רק בכלי הטנור המבעבעים הרגילים.

Aleinu -

נכתב ועיבד על ידי אלי ווז'ניצה, זה יכול להיות רק השיר האהוב עליי באלבום. זה מתחיל א-קפלה, שבו החבר'ה האלה עושים עבודה מבריקה. הם עושים שימוש מצוין בסולן הילדים יוני שטרן (בנו של חבר ABD דויד שטרן) שקולו המתוק להפליא עומד בניגוד מושלם לאלו של החברים כדי למלא באמת את כל ספקטרום הצלילים ללא כל שימוש בכלי נגינה. השזירה הרגישה של הקולות מביאה לידי ביטוי את המנגינה המרתקת הזו בצורה מושלמת. הסוף של השיר פורץ לסוג של המנון גוספל, שזה מסוג הדברים שחיכיתי להם זמן רב במוזיקה היהודית. המנגינה המנצחת מבטאת בצורה מושלמת את המשמעות של המילים בהן אנו מסיימים את Daaving בכל יום, מכריזה על הניצחון הסופי של אחדות האשם על כל היקום.

כי הצלתא –

הלחן של עמי פרנקל, אני מופתע לטובה מהעומק והמורכבות של המנגינה הכמעט יוסי גרין. לא מה שהיית מצפה ממישהו שעוסק בתעשיית המוזיקה לזמן קצר בלבד. עם זאת, השימוש במקהלה עם צלילים יהודיים קלאסיים - למרות שלא היה מוגזם במיוחד - בשילוב עם העיבוד היהודי הסטנדרטי מאוד השפיע במידה מסוימת על צלילי קלישאה לרצועה הזו. מסיבה זו לא אהבתי את השיר הזה ככל שיכולתי אם הם השתמשו יותר בסגנון החתימה שהם מציגים ברוב הרצועות האחרות. בסופו של דבר השיר הזה הוא לא בזבוז מוחלט של שטח דיסק אבל גם לא בלתי נשכח במיוחד.

ב'שם ה' –

הלחן והעיבוד של ברוך לווין, השיר הנינוח הזה מראה כימיה סגנונית חזקה בין כותב שירים לאמן. נראה שהסגנון של ABD באמת משתלב מצוין עם סגנון כתיבת השירים הרגיש של ברוך. בעוד שכל אמן יכול לשיר תווים קבועים מראש, אני חושב שזה היה בניואנסים הווקאליים העדינים - בין השורות התוויות, כביכול - ש-ABD באמת הוציא את המיטב בצורת ההלחנה של בורוך. היכולת החזקה לתרגם תווים יבשים לרגש חסר עכבות בשיר הזה מאפשרת רצועה שתוכל לעצום את עיניך ולחוש באמת את מה שאתה אומר לפני שמפקידים את נשמתך בידי היוצר שלך לשמירה בכל לילה.

טנה -

זה שיר מהנה, עם נושא קצת מזרחי. אני אוהב את השימוש במילים שאנו אומרים ב-Daving מדי יום, אך אינן משמשות לעתים קרובות במוזיקה היהודית. למרות שאהבתי את הקווים המזרחיים שעבדו בעיבוד, יכולתי להסתדר בלי הניסיון לשירה ספרדית. זה בסדר כשפריד או ליפא עושים את זה בשירים שהם יותר מהמגוון המוזיקלי הקומי בברודווי, אבל זה פשוט לא עובד לשיר שהוא חוץ מזה לא קומי. מה שהייתי מעריך עבור החלק הזה יהיה אם היו מביאים סולן אורח שיוכל לעשות שירה ספרדית אותנטית. זה משהו שנעשה בעולם החילוני עם תוצאות מעולות (כלומר סטינג משתמש בצ'ב מאמי ל"ורד קינוח") שהייתי רוצה לראות בשימוש יותר במוזיקה היהודית. חוץ מזה זה שיר נחמד.

אני אשקוכייך -

השיר הזה של אייבי רוטנברג הוא אחד היפים באלבום. הערכתי את גיטרת הגברה הקלאסית החמה ששימשה את האינטרו. השיר הזה מתחיל ממש נימוח אבל אחר כך פורץ לבלדת רוק חזקה נחמדה, יחד עם תחושת מקהלת הגוספל הנהדרת שמוסיפה כוח רציני. הופתעתי לטובה מכך ש-ABD הצליח להילחם בפיתוי להישמע כמו Dveykus ובמקום זאת לספק בדרכם הייחודית.

אבות אובנים –

השיר הזה באנגלית הוא יותר מסוג השירים שהייתם מצפים למצוא באלבום של Uncle Moishy. בהתחלה התקשיתי להבין למה הוא הוכנס לאלבום הזה בכלל, עם המילים והלחן הנעורים שלו. כשחשבתי על זה במכונית שלי אחר צהריים אחד בקארפול, קיבלתי את התשובה מהילדים שלי שראשיהם, במקרה שמתי לב מבעד למראה האחורית שלי, נדנדו בהתרגשות למעלה ולמטה אל השיר הזה. מתוך ידיעה מעטיפת התקליטור שלעמי, הכותב והמלחין, יש ילדים בגילאים שונים - היצירה עכשיו השתלבה היטב בפאזל. ואכן, כהורה, התרגשתי מכך שהם חשבו להכניס שיר במיוחד לילדים שלהם... ושלנו, כמובן.

ענים זמירוס -

השיר הזה היה עדיף לעשות עם עיבוד חזק יותר. המנגינה פשוט לא חזקה מספיק כדי לשאת את עצמה כמו חלק מהאחרים. זו בעיני החוליה החלשה ביותר של האלבום, למרות שהקולות נעשו מספיק טוב. אמנם יש לו הפסקת מיתרים קלאסית נחמדה, אבל זה מגיע מאוחר מדי להציל את השיר והתוצאה הסופית בסך הכל בינונית וחסרת מטרה. זה יהיה המקום שבו "קו החיים של השיר הרע של שייצ'ט" ישמש עבור האלבום הזה. עדיין שיר מילוי אחד מקדים את המשחק עבור סצנת המוזיקה היהודית הנוכחית, אז אני לא אשקיע הרבה זמן בדאגה לגביו.

חיני מה טוב –

הלחן של עמי פרנקל ואלי ווז'ניצה, השיר הזה הוא בצד הכיפי והשנון. יש לו סאונד נחמד, לחן קליט במידה ורחוק מחומר מילוי, גם אם לא זכור במיוחד בהשוואה לרמתם של רבים מהשירים האחרים באלבום. לדעתי, אמנם הביצוע מבוצע יפה, אבל זה לא בהכרח מציג את הסגנון והיכולת האישיים שלהם כמו חלק מהאחרים.

אני מאמין -

כשאני נושא את סימן הלהיט האמיתי, אני ממשיך להרגיש כאילו שמעתי את השיר הזה בעבר... וכמובן ששמעתי - בפעם האחרונה ששמעתי את האלבום הזה. המנגינה הנהדרת, הנגישות לקול הממוצע והתקדמות האקורדים הטבעית תורמים כולם לשיר שאתה מוצא את עצמך מזמזם במהלך העבודה ואז מנסה להבין מאיפה הוא. כל הכבוד וסיום הולם לאלבום רענן וייחודי.