הטוב ביותר: אברהם פריד

אברהם פריד, באופן כללי, הוא כנראה הזמר היהודי הפופולרי ביותר בתקופה זו. הוא משך למעלה מ-100,000 בקונצרטים בישראל, ומוכר היטב גם בחברה הישראלית החילונית. כישרונותיו הווקאליים האדירים משתווים לענוה האישית שלו, שלמרבה הפלא, לא משפיעה על הנוכחות הבימתית האדירה שלו. אף אחד לא יכול להעביר מסר קולי כמו פריד.
נקודה חשובה לגבי הקריירה של פריד – כחסיד מליובאוויטש הוא הלך ברציפות במסלול ההולך בתורתו של הרבי מליובאוויטש. הבחירות הליריות שלו מהדהדות שיחות פומביות ונושאים ספציפיים של הרבי. ברור למדי שהוא לקח על עצמו את הייעוד המוזיקלי שלו כשליחות בפני עצמה. אני מקווה שבסופו של דבר אברמל יספר את הסיפור הזה בעצמו.

(****) No Jew Will Be Left Behind (1981) : שיר הכותרת כאן הוא מה שהניע את פריד לכוכב פוטנציאלי. לשיר הזה היה כוח עמידה מפתיע, וכשאתה שומע את פריד שר אותו בימינו, הוא באמת נותן לך צמרמורת. אבל Keil Hahodaos ו-Kanei הם שניהם קלאסיקות של כל הזמנים, קניי הוא כמעט קרליבאך בהישג יד בקהילות. כולם יודעים את זה, מושר למילים של ידיד נפש. (אף שיר אחר לא איבד את המילים המקוריות שלו כמו קניי!) The Return הוא שיר אנגלי לא מוערך. זו הייתה הופעת בכורה טובה מאוד, ובישר טובות לעתיד.

(***) The Time Is Now (1982): אלבום מס' 2 יצא זמן קצר לאחר No Jew. התוצאה? כמה שירים טובים מאוד, רגעים נחמדים מאוד, אבל שירה ועיבודים צווחניים למדי: יותר מדי כינורות וחצוצרות, ולגבי שירה, עדים שהוא מסיים 7 מתוך 10(!) שירים ביודלים גבוהים - חלקם מבוצעים טוב יותר מאחרים . המחשבה שלי היא שפריד עדיין גדל לתוך הקול שלו - הוא בהחלט מציג את הטווח שלו, אבל התוצאה לפעמים משתלטת. ההצלחה באלבום זה הם השירים הסלואו - Vehoyu Limshisa, Vezakeinu ו-K'ayol Taarog הם שירים מדהימים המושרים עם הרבה רגש. רגש תמיד היה כרטיס הביקור הקולי של פריד, והוא מבטא אותו יותר באלבום מאשר ב-No Jew.

(**) Forever One (1983): יש כאן שלושה שירים מדהימים: שיר הכותרת, אינבי הגפן, וטטניו – הגיחה הראשונה של פריד ליידיש. Tatenyu הוא למעשה ניגון ליובאוויטש, עם המילים היפות של פריד עצמו מחוברות בניתוח. שאר התקליטור? מה... הבעיה הגדולה היא זהה ל-The Time is Now - אבל גרוע יותר. אלו פשוט שירים פנטסטיים שקשה להאזין להם. למרבה המזל, פריד עשה עבודה יוצאת מן הכלל בביצוע Tatenyu ב-HASC 1, והופעה נפלאה של Forever One ב-HASC 20. כאן, לעומת זאת, העיבודים פשוט מסיחים את הדעת. חבל, כי כל שלושת השירים האלה מצוינים.

(***) מלאווה מלכה עם אברהם פריד (1984): בשלב זה, קולו של פריד מתחיל שוב בדרכו למעלה, והעיבודים משתפרים. זה אלבום הגון, בלי שום דבר יוצא דופן. בין השירים הטובים ניתן למצוא את Askinu, Yivarechecha (לימים מחדש על ידי זוהר) ו-A Gut Voch. איש חוסיד היה ליובאוויטש ניגון יפהפה שהופק בצורה גרועה - הוא מבוצע בחיפזון - הכל מרגיש נמהר, והמילים לא תואמות את המנגינה.

(****) להתראות גולוס (1985) : כאן חזר פריד למיומנות האמיתית שלו - ביצוע שירים ברגש אמיתי. לרצועות Kadesh, Veseorev ו-Habet יש כמה שירה ממש עוצמתית. האלבום הזה מעוצב היטב, עם כמה רגעים מאוד יפים - אפילו בעיבודים (המחרוזות באטא סקום מאוד יפות). והכי חשוב, יש בו כמה רגעים יצירתיים במיוחד: הילד פריד סולן על Venikeisi, וקטע החזנות על וי שעמדה. נעימת הפתיחה, לפונוב, היא שיר מרגש. שיר הכותרת? מה שתגיד. בסך הכל, אלבום טוב - ואני חושב שכאן התחיל פריד להקדים את הזמר היהודי הממוצע שלך.

(**) סביב השנה כרך 2 (1986): ההמשך של סוקי ודינג לאלבום הטוב של MBD היה קצת על הצד. קלידים לא יוצרים אלבום. הסידורים אינם נראים מקצועיים במיוחד כתוצאה משימוש יתר ב-shtick אלקטרוני. חוץ מזה, אוסף השירים עצמו פשוט לא טוב כמו אף אחד מהשניים האחרים Around the Years. עם זאת, בהחלט ניתן למצוא נקודות עיקריות - ההתחלה של המסלול מסביב לשנה ב', כמו גם קטעים של מעורב הירושלמי, ממש נחמדים. אבל זה בכלל לא אלבום טוב במיוחד.

(***) אנחנו מוכנים (1988): שני להיטים מרכזיים כאן, אברהם יוגל ותניה. מה עוד יש לומר על השניים האלה? יש לנו שוב קטע של Chazanus (Emes), וכמה שירים יפים. החולשה של האלבום הזה, היא, שוב, בעיבודים. מאוד סטנדרטי ופלסטיק. האזינו לאברהם יוגל ב-HASC 2; או לתניה בהופעה של אוהל. שיר הכותרת הוא קצת מושך, בכל הקשור למילים. פריד לא ממש חזר לשירים הטובים באנגלית, מכל סיבה שהיא עד אמצע שנות ה-90. נראה שהוא דאג יותר מדי מהמסר שרצה להעביר, במקום לאפשר לצד האמנותי/פואטי של המסר להעביר את עצמו.

(***) סביב השנה כרך 3 (1989): כפי שאמרתי בעבר, אני לא ממש חובב אוספים. עם זאת, כאן, אברמל הרים את הפה. מה שיכול היה להיות אלבום "מה שיהיה" נעשה טוב מאוד - הוא שר בכמות אדירה של אנרגיה. השיר הכי טוב בתקליטור הוא, ללא ספק, גולוס מדלי - פרייד מוציא "רוחל מבאקו!" שזה מהמם.

(**) The Good Old Days (1990): אני מרגיש שהאלבום הזה דומה ל"MBD Live" של MBD - לפריד היה עתיד גדול לפניו, וזה היה קצת מוקדם מדי להוציא אלבום קונצרטים. לגבי בחירת השירים, זה שיר מפתיע - כזה שלא כולל כמה מהלהיטים הגדולים שלו מהשנים הקודמות. הדבר היחיד שאני אוהב בו הוא הגרסה המחודשת של אינבי הגפן - למרות שהתחושה שלי היא שגם זה היה יכול להיעשות טוב יותר. האלבום לא נורא בשום אופן, אבל הוא לא מחזיק מעמד לאור שאר היצירה של פריד.

(***) אדרבה (1991): פריד תמיד עשה עבודה אדירה בבחירת שירים שהם גם טובים וגם תואמים את הקול שלו. באלבום הזה יש ערימה של שירים מעולים, ביניהם נשת גדגת, חינה מה טוב, כי המצווה וקול ישראל. השירים החלשים די חלשים - יהודים וקאיצד מרקדין כל כך דומים שהם כמעט ניתנים להחלפה, ואחאס שואלטי לא ממש הולך לשום מקום. שוב, ההסדרים - למרות שהם נסבלים - חלשים. כאן מתחילים לראות את פריד משקיע הרבה אנרגיה ביידיש. הוא משתמש ב"מאמא לשון" בהתרגשות ובהתלהבות רבה. ייתכן שרגשות הביטוי האישיים הללו הובילו לאלבום הבא שלו.

(*****) אבני חן ביידיש כרך 1 (1992): עם המנון עשר הדקות יעקב, והביצוע המבריק של שבת קוידעש, פריד באמת השקיע את הכל בסדרה הזו. סוף סוף יצר ירון גרשובסקי צליל בעיבודים שמהדהד באמת יחד עם קולו של פריד. מה אתה יכול לומר? פריד לקח את פניני יום טוב ארליך לרמה חדשה – שר את השירים באותנטיות, כבוד ויצירתיות. אני לא רואה שום פגמים באלבום הזה - זה יצירת אמנות יפה.

(***) שטר הנעעים (1993): האלבום הזה מלא באנרגיית המשיח שמילאה את עולמה של ליובאוויטש בזמנו. פריד הכניס הרבה כישרון יצירתי באלבום הזה - ממילות הפתיחה של ברוך הבא/שהחיונו ועד ל"השיצוו" המושפע מהג'אז. יוסי גרין עושה את כניסתו הווקאלית ברפואיני, ונראה היה שבמשך זמן מה הוא רצה להיות ליד המיקרופון כמעט בכל דיסק עם היצירות שלו. Giant's Shoulders צריך כמה שכתובים, אבל בתיאוריה זה שיר נחמד. אלבום מכובד, אבל טוב יותר היה בדרך.

(****) אבני חן ביידיש כרך 2 (1994): פריד שוב נוקט עם העיבוד המבריק שלו ליצירותיו של ארליך. אלבום זה מדורג נמוך מ-Vol. 1, כי יש לו שני שירים שמפילים אותו בהשוואה - שלוי אוסאני גוי נקרע לגזרים על ידי קלרינט שמסיח את הדעת, ול-A Bris in Moskva, אמנם סיפור מרתק, כמעט ואין לו מנגינה. עם זאת, פרונצר אשלון פנטסטי, וכך גם יוסף מוקיר שבת. גם שאר השירים מבוצעים היטב ומחושבים. עוד עבודת עיבוד נהדרת של גרשובסקי.

(****) ברכה והצלחה (תשנ"ה): האלבום הזה נקרא כמובן על שם המילים בהן בירך הרבי את כולם, ויש בו אלמנט מסוים של מחווה כלפיו, עם הדו-אנטנדר'ד אל תתחבא. ממני. Don't Hide הוא ללא ספק השיר האנגלי הטוב ביותר של פריד בעשור פלוס מאז Forever One. האלבום הזה הוא פופ טהור, אבל הוא נסבל בדרך כלל בגלל שירי אדרנלין גבוהים בסיסו, קסהיים, ירושלים - והאהוב עליי, בגלל המילים המדהימות, אודום דוג. ישמחה הפך לשיר קומזיץ קלאסי גם כן. התקלה הגדולה ביותר שלו היא בחביבי - לוקח יותר מדי זמן להתקדם! למעשה חתכתי את השיר באמצעות Audacity - אני אוהב את המנגינה, אבל הוא פשוט נמשך עוד ועוד לפני שמגיע לשום מקום.

(****) Im Eshkachaich Yerushalayim (2 תקליטורים) (1996): לאוהבי מוזיקה אמיתיים, זה תענוג אמיתי - התזמורת הסימפונית של פראג, יחד עם מקהלת בית הכנסת הגדול בירושלים, ועשרים משיריו הטובים ביותר של פריד. יש כמה רגעים פנומנליים באלבום הזה - איכות הסאונד מעולה, והביצועים, מסביב, אדיר. הכישרון הווקאלי של פריד בא לידי ביטוי בצורה מסנוורת בחוויה המוזיקלית היפה הזו. שאלה אחת - מה נסגר עם הרקע הזה?!

(***) Hupp Cossack (1996): כפי שניתן לראות, פריד מעולם לא התחמק משורשיו מליובאוויטש. Hupp Cossack היה הצלחה ניצחת והחזיר את ניגוני ליובאוויטש למיינסטרים. אמנם זה היה אוסף טוב של ניגונים - פריד מצטיין במיוחד במהלך הניירוס חללו - העיבודים מדי פעם שוב סטריליים. אתה חייב לאהוב את פריד חוזר לשטיק המבוגר שלו, עם הופעתו של הילד אברהם פריד בזמן צומה לך נפשי. Hupp Cossack ו-Ne Zhuritzi הם רגעי השיא האישיים, בעוד שאסן אסט זיך היה הצצה לליובאוויטש ה"אמיתית" שאולי רוב האאוטסיידרים לא מכירים. קיילי אתא לא היה נחוץ - ה"וולט" יודע את הניגון הזה מהרבה מקורות, והוא לא ממש הוסיף הרבה לגבי המנגינה עצמה.

(***) Chazak (1997): זה אולי הדיסק המטוגן האהוב על אנשים רבים, אבל מצאתי אותו חסר - אין אנגלית, אין יידיש, אין שיר אמיתי עם *נושא*. אל תבינו אותי לא נכון - דידה ביי היא כל טיימר. לויניומין וכוח ותקה הם שירים מעולים. אבל שניים מהלחנים הפופולריים ביותר, Chazak ו-Modeh Ani, די צולעים על הפנים שלהם - אין עומק באף אחד מהשירים, והם פשוט חומר פופי. אין להם אומץ אמיתי בכלל. אני גם חושב ש – אל תהרוג אותי – Vetiher הוא לא כל כך יצירה חזנית, ושהוא לא כל כך מתאים לאלבום הזה. הלוואי והשתמשו בכלים אמיתיים ב-Koach. יש הרבה יצירתיות, שירים טובים וכאלה באלבום הזה; אני פשוט חושב שזה קצת מוערך יתר על המידה.

(****) שיר הבעש"ט (1998): ומי ידע שאברמל הוא עיניקל של הבעש"ט? זה נכון - דרך בית ריז'ין. ולכבוד יום הולדתו ה-300 לבעל שם טוב, יצא הדיסק היפה הזה. מבחינה מוזיקלית יש כאן יותר מהאפ קוזאק, והאוסף מגוון יותר. אני חושב שפריד עושה את העבודה הכי טובה שלו ב"קאיול תערוג" (השיר השלישי של פריד עם המילים האלה), שם הוא שר ניגון פנימיוסדיק אמיתי מעומק הלב בלי להקריב מוזיקלית. צומה צומה הוא ניגון נהדר שמנוגן בעוצמה - אנדי סטטמן מוסיף להתרגשות עם עבודת קלרינט יפה. זה דיסק ניגונים טוב מאוד.

(****) אחי היהודי – יוכיד ורבים (2001): כאן באמת התחילו העיבודים של פריד להדביק את קולו. אני חושב שזה אלבום ממש נחמד - חברי יהודי ויוכיד ורבים יש להם מסרים יפים ויצירות נפלאות. עד היינו הוא מנגינה שאני מוצא את עצמי שר כמעט בכל שבת. Mi Ma הוא להיט הפופ המתבקש, אבל טנץ ול'חיים הם גם שירים מהירים ממש נחמדים. משום מה, הדיסק הזה לא המריא כמו צ'אזק - וזה מנצח אותי למה.

(***) אברהם פריד לייב! (2001): בטח היה קונצרט מהנה! פרייד מתפקד יפה מאוד. המכלול של התקליטור קצת לוקה בחסר - שלשלס ודאקס פשוט לא מתקרבים לפריד. אבל אברמל מעלה הופעה ממש נחמדה. אני אוהב במיוחד את הסוף שלו לירושלים. תזמורת הגיבוי יכלה להיות טובה יותר, וההקלטה מעט משורטטת. אבל אם אתה מעריץ, זה אלבום שאתה חייב שיהיה לך.

(****) אבינו מלכינו (2003): בשלב זה, פריד מרים חבר ליובאוויטש שיעשה את הסידורים שלו - ואברמי ג'י מגיב להפליא. זו קבוצת ניגונים הרבה יותר "בחוץ" משני האלבומים האחרים של פריד; חלקם באוסף זה הם שירים שליובאוויטש הממוצע שלך אולי לא הכיר עד שהאלבום יצא לאור. אבל עם ההתרגשות של עין עוד מילבדו והיצירתיות הג'אזית בקרחוד, יחד עם כמה בחירות מצוינות בשילובים - זה אלבום ממש נחמד. הפולטבה ניגון מוצלח במיוחד בתחושה החסידית האותנטית שלו. מבחינתי היגולה נו הוא השיר הכי חלש באלבום – אני לא יודע למה הוא כלל אותו. יש עדיין מאות ניגונים אחרים שצריכים להיות מוצגים כמו שצריך - זה לא משהו מיוחד בהשוואה לרבים אחרים.

(****) Bein Kach U'vein Kach (2006): עוד אלבום מורכב ומעובד היטב. Father Don't Cry הוא יוצא דופן - הן מבחינת הביצוע והן מבחינת המילים. פרייד לשיר על מות אביו ולחבר אותו עם גמרא על דמעותיו של השם הוא שיא אמיתי במוזיקה היהודית. מצליח, באשנים, מנורה ובין כח נעים בין טוב לגדול. שני השירים שאני לא סובל הם מלקו ד'אלמו ואל טירו – מלקו ד'אלמו בכלל לא מתאים לאלבום הזה. על מקהלת הרקע אין הרבה מה לכתוב עליה הביתה, והמנגינה עצמה מאובקת מאוד. אל טירו היא ניגון פופ פילר שאין לו מקום גם כאן. אבל לדברים האלה יותר מאשר עונים לו אובו המבריק ו-Nu, B'zi ו-Ko Ho'oseik המהנים. אלבום טוב.

תכליס: האלבום הטוב ביותר - הלקח שלי יהיה Yiddish Gems Vol. 1; ואם אתה רוצה ללכת על חומר מקורי, האהוב עליי יהיה Goodbye Golus; למרות העובדה שדיסקים מאוחרים יותר הופקו טוב יותר. אני פשוט אוהב את מבחר השירים, יחד עם הביצוע הווקאלי העמוק של הרטציג.

השיר האנגלי הטוב ביותר - או Forever One או Father Don't Cry.

השיר היידיש הטוב ביותר - זה באמת קשה. אני הולך עם Nisht Gedaaget.

השיר העברי הטוב ביותר, כולל עברית – עלה קטן.

השיר הליטורגי הטוב ביותר – קדש אס שמחה