עומר דוד

נראה כאילו כמעט כל שבוע יוצא דיסק חדש. כמעט כל אחד מפורסם כאלבום הכי מדהים שתשמעו אי פעם. האמת היא שחלקם באמת טובים למדי. אבל אז יוצא הדיסק החם הבא ופתאום, זה זה ששומעים בכל חנות ספרים בעיר. המבחן האמיתי של אלבום נהדר הוא לא אם אתה מאזין לו שבוע אחרי שהוא יוצא. זה אם אתה עדיין מקשיב לו שלושה, שישה או אפילו שנים עשר חודשים מאוחר יותר.

וזו הסיבה שאחד עשר חודשים לאחר יציאתו, אתם קוראים סקירה נוספת על עומר דוד של דויד גבאי. בעוד שחובבי מוזיקה יהודית רבים יתעקשו שהתו ה-8 של יוסי גרין היה אלבום השנה, מבחינתי עומר דוד זוכה בידיים. זה דיסק מוצק, עם שירים מעולים, עיבודים יפים, הפקה מהשורה הראשונה ולדעתי הוא העלה לבד את הרף במוזיקה היהודית.

גבאי ממש זורח באלבום הזה. ברור שהוא פרפורמר רבגוני והקול שלו רק השתפר מאז לגבאי. אבל צריך יותר משירה טובה כדי לגרום לאלבום לבלוט. כל כך הרבה דברים אחרים צריכים להתאחד. בחירת שירים שהם לא רק יצירות נהדרות, אלא מתאימים היטב לקול ולסגנון של הזמר. למצוא את האנשים הנכונים לעבוד על כל שיר ושיר. ברור שדוד גבאי לא היה היחיד שהשקיע את ליבו ונשמתו בדיסק הזה. המפיק אבי ניומרק עשה כאן את העבודה שלו והוא עשה את זה מאוד מאוד טוב. לעלות על האלבום הזה לא הולך להיות קל.

מה שגורם לי לתהות על מה גבאי חשב כשהחליט לעזוב את המפיק הוותיק אבי ניומרק, שלקח נגן קלידים לא מוכר והפך אותו לשם מוכר. ניומרק העלה את גבאי על המפה עם לגבאי. העין שלו לפרטים ניכרה היטב בעומר דוד כשהזניק את גבאי לככב. למה לכל הרוחות שגבאי ירצה שמישהו אחר יפיק את האלבום הבא שלו? אני יכול רק להגיד את זה. בחורים עם קולות מדהימים הם פרוטה תריסר. מה שהופך זמר לכוכב הוא שיש מאחוריך את האנשים הנכונים כדי לשפר את הכישרונות הניתנים לאלוקים שלך. לגבאי היה את זה עם אבי ניומרק. האם גבאי נטול ניומרק יכול להמשיך את הקסם? רק הזמן יגיד.

שום ביקורת על התקליטור הזה לא תהיה שלמה בלי לתת אזכור מיוחד למלחין אלימלך בלומשטיין. בלומשטיין, חדש יחסית למוזיקה היהודית, הלחין חמישה שירים עצומים מתוך אחד עשר באלבום הזה. וכל אחד מהם הוא שומר. אין ספק שאלימלך בלומשטיין בדרך למעלה.

עטיפת התקליטור פשוטה, קלאסית ואלגנטית. או במילים אחרות, עוד יצירה של סרולי מאייר. לא יודע מה זה, אבל נראה שהבחור הזה פשוט מכה את המסמר על הראש בכל פעם. התוספת היא הדוגמה המושלמת לאיך צריכה להיראות חוברת CD. ברור, קריא ולא עמוס. המילים והקרדיטים בכל שיר נקיים ולא מבולגנים. לא התודה ולא התמונות מוגזמות. לכל מי שמוציא תקליטור, אני מציע לך להשתמש בתוספת הזו בתור אב הטיפוס שלך.

מספיק עם המתאבנים. זמן המנה העיקרית:

הגומל: השיר האופטימי הזה של יוסי גרין היה הבחירה המושלמת לפתיחה באלבום הזה. המילים, למיטב ידיעתי, מעולם לא שימשו בעבר במוזיקה יהודית פופולרית, העיבודים של איאן פריטור מהנים ואני אוהב את מקהלת כל גבאי. Sameach צפה במקדימה של השיר הזה בפודקאסט שלו לפני יציאת האלבום בפועל והוא נתן לכולנו טעימה עד כמה האלבום הזה הולך להיות מדהים.

וקוריב: מעניין שאם גבאי היה בוחר רק שיר אחד של ברוך לוין זה יהיה ניגון רוק כמו זה. למרות שזה שיר נחמד, הוא פשוט לא יוצא מן הכלל כמו שאר השירים באלבום הזה.

ברכות אביכה: וואו. פשוט אין מספיק מילים לתאר את השיר המרהיב הזה של אלימלך בלוזמשטיין בעיבוד רהוט של יונתן רזאל. הכל בשיר הזה נעשה כמו שצריך. זו בחירה מצוינת לקול של גבאי והוא עושה איתו עבודה מופתית. הסולן יוסף שיק, אולי בהופעה האחרונה שלו כסולן ילדים, נהדר. 16 כינורות, ארבע ויולות וארבעה צ'לו משפרים את העיבודים היפים לשיר הזה. פשוט עוצר נשימה.

ימילוך: שיר מזרח תיכוני קליט מאת אלימלך בלומשטיין, בעיבודים מצוינים של אברמי גורארי, מלך התווים היהודיים. בעוד שעל חלק מהזמרים הסגנון המזרח תיכוני נשמע מאולץ, גבאי מושך אותו ללא מאמץ. המקהלה של משה רוט ממש זורחת.

עומר דוד: עוד זוכה מאלימלך בלומשטיין. השיר הזה כולל קטע יפה מגמרא מאקוס, והמוזיקה מהדהדת את המילים הנוקבות בצורה מושלמת. זה היה שיר שאפתני עבור גבאי אבל הוא מוכיח את עצמו יותר מאשר עומד במשימה כשהוא מצליח לתת קול ללב ולנשמה של השיר המרגש הזה. העיבודים המשובחים של לייב יעקב ריגלר כוללים הרכב יוצא דופן: מלבד הפסנתר, התופים, הבס, הגיטרה וכלי הקשה הרגילים, יש גם נבל, חצוצרות, טרומבון, קרן צרפתית, ושוב קטע מגה-מיתרים.

דון דון: עוד שיר רוק, עוד שיר נהדר ועוד להיט של אלימלך בלומשטיין. מלבד היותו שיר נהדר מנקודת מבט מוזיקלית גרידא, הוא גם דוגמה מצוינת לאופן שבו משחק קצת עם המילים יכול להוסיף עניין לשיר. עיבודים נחמדים של ישראל לם. אוהב את סולו הכינור!

רחם: הבלדה היפה הזו מאת אבי קולה ובעיבודו של ישראל לם זוכה לנקודות נוספות על יופייה, פשטות ויכולת השירה. בעוד שברכות אביכה ועומר דוד הם הכוכבים בכל הנוגע לשירים איטיים באלבום הזה, גם שיר לא קל לשיר. כל המלחינים שם בחוץ שימו לב: אנחנו לא רוצים רק שירים להאזין להם, אנחנו רוצים שירים שנוכל לשיר! המקהלה של משה רוט מוסיפה בדיוק את התו הנכון. עוד בחירה מצוינת של גבאי/ניומרק.

זרח: לחן דיסקו קליט מאת איצי וולדנר, בעיבודו של לייב יעקב ריגלר. מקהלת הבנים שירה חדשה של נחמן זלצר, שנראתה בשנה שעברה כמקהלת הבנים של כולם, עושה עבודה יפה על ההרמוניות. אני יודע שאנשים מתלוננים על שימוש מוגזם במקהלות בנים וסולני ילדים, אבל אני, למשל, נהנה מהוספת קול שונה פה ושם, כל עוד זה נעשה כראוי.

המכתב: החוזק הזה של הבלדה המרגשת הזו מאת ייצי וולדנר הוא לא המוזיקה שלה או אפילו המילים כמו המסר המעורר השראה מאחוריהן. אינספור אנשים הוציאו את ספרי תהילים שלהם והתחילו להתנפל על זרים מוחלטים, בזכות השיר הזה. (עוד על כך בפוסט הקרוב.) העיבוד של לייב יעקב ריגלר הוא ללא רבב והוא מוכיח שוב עד כמה קטע מיתרים נהדר יכול להוסיף לשיר.

טנה: בעוד שאנשים העירו שיש שימוש יתר ברדיו שטיק, חשבתי שהקליפ של לגבאי הוסיף חוש הומור לאלבום ואהבתי אותו. השיר הליבידי הזה של אלימלך בלומשטיין הוא עוד הזדמנות לגבאי לזרוח והשיר פשוט עובד. אהב את הסוף.

נגילה: מה זה דרבוקה לעזאזל? למעשה, זה לא ממש משנה. מה שכן משנה הוא שזו רק עוד דוגמה לאופן שבו חשיבה מחוץ לקופסה ותשומת לב לפרטים משתלמת, בגדול. בעוד שבדיסקים רבים המשבצת האחרונה היא המקום שבו אתה קובר את השיר הגרוע ביותר שלך, השיר המזרח תיכוני הזה שהלחין דני פלאם, ייצי וולדנר ודויד גבאי פשוט משאיר בך חשק לעוד.

בקיצור, אם עוד לא קניתם את התקליטור הזה, צאו וקנו אותו. עַכשָׁיו. אתה לא תצטער על זה.