הטוב ביותר מבין: הפיאמנטס

מעטות להקות שהשפיעו על עולם המוזיקה היהודי כמו הפיאמנטס. עד שהפיאמנטס עלו למקום ב-1980, המוזיקה היהודית מעולם לא החזיקה מוזיקאים בעלי וירטואוזיות יוצאת דופן. עם הופעתם, למוזיקה היהודית היו פתאום מוזיקאים מהשורה הראשונה לקרוא להם. יוסי ואבי פיאמנטה לקחו גם שירים ישנים וגם חדשים וממש עשו קסמים עם הכלים שלהם. הצליל שלהם ייחודי לחלוטין - תערובת מבריקה של צלילי אמריקה והמזרח התיכון; רוק, בלוז וניגונים חסידיים; ג'ימי הנדריקס ואיאן אנדרסון פוגשים את ג'ו עמאר ו-MBD. בעוד יוסי הוא ה"סנטנה הספרדי" וה"הנדריקס החסידי", אבי הוא האח המוכשר לא פחות עם יכולת לא פחותה מיוסי. הם מתחלפים, כל אחד מציג סולואים צורבים עם הכלי שלו - גיטרה או חליל. רבים מהשירים שלהם הם סטנדרטים בחתונות - בין אם הלחנים שלהם, או הקטעים שלהם עם טייק חדש. בעוד להקת ישיבת תפוצות וצמד מגמה הגיעו לפניהם, ועשרות להקות הגיעו לאחר מכן, הפיאמנטס תמיד יהיו ידועים כמספר 1 ברוקנרול היהודי.

אלבום ראשון (שלא יצא): מישהו יודע איפה אפשר להשיג עותק של האלבום Piamenta/Stan Getz? כן, אנחנו יודעים שהוא מעולם לא הופק; אבל מישהו חייב לקבל עותק שלו! אם אתה מעריץ של Piamenta, אתה באמת מסוקרן אם אתה מאזין לשיר "Kill the Snake" באתר האינטרנט של Piamenta (www.piamenta.com).

(****) בואו נרקוד עם הפיאמנטס: הצעת הסולו הראשונה של הפיאמנטס הייתה אלבום החתונה האינסטרומנטלי הזה - שתי רצועות של עשרים דקות כל אחת. זהו אלבום נהדר להאזין לו כשאתה נוסע למרחקים ארוכים בלילה - הוא באמת שומר אותך ער, עם הלב פועם! הסאונד חלק, מהיר, עם הרבה הפתעות וחלק. רבים מהשירים הם להיטים מוכרים, חלקם זקנים פחות מוכרים. המקומות האהובים עליי באלבום הם במדלי השני, בשעה 2:11 (יפרח) - במהלך הפזמון, יוסי עף במעלה הגש, ובשעה 18:00, במהלך הקזצקה, שם הוא פשוט משתגע, ואבי הולך אחריו. עם סולו יפה משלו. מבחינתי, המדלי השני טוב יותר מהראשון, אבל שניהם מהנים מאוד.

(*****) מצווה: האלבום הקבוע הראשון של הפיאמנטס היה ראשון במובנים רבים – זה אלבום שכולל 10 שירים ושפע של אלתור וסולואים פרועים. זה באמת הפך את עולם המוזיקה היהודית, לא רק מכיוון שזה היה אלבום הרוק האמיתי הראשון (דיאספורה הייתה יותר קאנטרי מרוק, ומגהמה הייתה יותר פולק), אלא זה היה גם האלבום הראשון שבו המוזיקה נשאה את האלבום יותר מאשר מילים, מנגינות או שירה. עם שירים יוצאי דופן כמו מצווה, והו רחום ו-ויבן עוזיהו, יחד עם "ועף גמ זוט" המהמם, לאלבום הזה יש הרבה שיא. השיר היחיד שמעולם לא קיבלתי היה אלקנה - גם מבחינת המילים וגם מבחינה מוזיקלית. אפשר לדמיין שהאלבום היה לפני שהגיע הזמן. נראה כי התגובה מעולם המוזיקה היהודית הייתה פושרת, שכן שני אלבומיה הבאים חזרו לאלבום בסגנון החתונה, בדומה ל-Let's Dance.

(***) להקת Piamenta – אזרייני קייל חי: עוד שני רצועות, עשרים דקות כל אלבום – הפעם עם שירה. לאלבום הזה אין את האיכות החלקה של Let's Dance, והשירה הלא מאומנת בולטת. עם זאת, יש כאן יותר אלמנט רוקיסטי בעבודה מאשר ב-Let's Dance. יש כאן גם כמה שירים וסולואים מדהימים - ב-9:44 במהלך המדלי המזרחי, אבי מגיע לכמה נקודות פנומנליות במהלך הסולו שלו (יחד עם קריאת הפטנט של יוסי, "אבי!"). לא להתעלות, ליוסי יש סולו יפה ב-12:35. סמל פיאמנטה ייחודי הם הקריאות בערבית - "יחלאלאו!" - וזה מתחיל ברצינות באלבום הזה. למרות שהאלבום הזה אולי לא מרגיש מלוטש כמו שני האלבומים הראשונים שלהם, הוא הוסיף אלמנט של ספונטניות עם התחושה החיה שהפכה לסימן היכר של פיאמנטה.

(***) תסמך: האלבום הלא מוכר הזה היה אלבום חתונה חד צדדי באורך 25 דקות. הוא דומה מאוד בסגנון לאזרייני, עד כדי כך שהוא כמעט המשך של האלבום ההוא. חולשה אחת היא התופים החשמליים, אבל הם (למרבה המזל) מאפילים על ידי החליל והגיטרה התזזיתיים. יש כאן מספר שירים שהם כמעט בלתי ידועים, כולל Vesamachta וניגון ללא מילים, שהם בהחלט יוצאי דופן. בשעה 12:10 יוסי נושף בסולו עוצמתי ואחריו סולו חליל רודף שהוא גם מדהים. אלמנט מוזר אחד באלבום הוא במהלך הניגון וכול קרני - ביצוע שני תווים במשך זמן רב מאוד מבלי להרים את המוזיקה מאחוריו. אם זה היה נעשה בצורה יותר מקצועית, זה היה נשמע טוב יותר.

(*****) 1990: ואז הפיאמנטס פגעו בזהב. החל מהאובר-להיט סימן טוב, וכלה במגה-להיט אשר ברא, עם הרבה רגעים מדהימים ביניהם, זה די אלבום. האחיזה האישית שלי היא שאיכות הסאונד מותירה צמא, אבל חוץ מזה, מדובר באלבום ללא רבב: מהרכבים משובחים (היני לו ינום הלא מוערך, תכנית המיתים היפה), עיבודים פנומנליים (אדיר, האדרת, אשר ברא) , ובאופן מפתיע, שירה מצוינת שהוצגה ב-Vharikoti, הלכה דודי האדירה – וגם האנדרייטד – ולא לשכוח היצירה הווקאלית באשר ברא. האלבום הזה נשאר קלאסי.

(*) שירי האדמו"רים: עוד אלבום בסגנון חתונה - אבל משתי רצועות, לרצועה אחת, לארבעה רצועות. זה היה ניסיון להציג ניגונים חשובים משושלות חסידיות רבות. האלבום חסר מאוד ברוח פיאמנטה - העיבודים, באופן מפתיע, רדודים להחריד. חוץ מזה, המבטא הפוילי של המקהלה מול המבטא הישראלי של הפיאמנטס נשמע מסורבל. הרגע הכי טוב באלבום הוא מ-12:10 של A Gut Yor ועד הסוף - כשסוף סוף - סוף סוף! – הם משתחררים לכמה סולואים מסתחררים ולטירוף הפיאמנטה הצפוי. אם רק כל האלבום היה כזה!

(*****) איך שאתה אוהב את זה!: ובכן, הירידה הייתה זמנית בלבד. עוד שחרור מבריק, עם להיטים מאסיביים כמו עוד ישמע ויאללה משיח הכורדי. בעיניי, כך נשמע אלבום קלאסי - השירים כאן פשוט מהדהדים את החיים. יצירת המופת הספרדית חביבי פשוט לא מהעולם הזה, עם סשן ג'אז פרוע שנמשך לקראת סוף המסלול - זו, חברים, הגאונות היצירתית של מוזיקאים מוכשרים באמת, ולא חבר'ה סשן חסרי שם! לשנה הבעה היא מכת גאונות - כשההרמוניות נערמות זו על זו בזו אחר זו (וכפי שצוין על הלוחות כאן ב-JMR, השיר הזה הולחן על ידי אבי, עיבד והוקלט ביום אחד !). העיבודים באלבום הזה אינם דומים לאף אחד אחר - בעלז האינסטרומנטלי המהמם; את המדור "עכשיו, עכשיו, עכשיו" על בו'י ושלום, ועל הו אשר דיבר כולו. באמת יצירה מלאת השראה. אם לאלבום הזה יש חולשה, זה בסולו התופים במהלך עוד ישמע – שלמה דשת יכול לעשות יותר מזה! (ראה Esta: Mediterranean Crossroads.) זהו אחד האלבומים הבודדים במוזיקה היהודית שהשתפר מהשיר הראשון ואילך, ולא מרפה. בקלות ברשימת 10 המובילים שלי.

(*****) Strings of My Heart: ומעבר מהשראה להשראה - Strings of My Heart אפשר לתאר רק ככאלה, גם כן. אלבום זה זכה להערכה בינלאומית של יוסי, כמו גם להופעה ב-MTV. שמועות מתמשכות מספרות שיוסי אף סומן כאחד מעשרת הגיטריסטים המובילים בעולם על ידי בילבורד, אבל אפילו יוסי עצמו מעולם לא ראה את הכתבה. אני תמיד תוהה איפה זה היה מציב את אבי גם בין החלילן המובילים בעולם. הבועט בעניין הוא כנראה שלמשפחת פיאמנטה יש סרטון של הלהקה שמקליטה את האלבום הקטלני הזה - עכשיו לא היית רוצה לשים את היד שלך על זה?! אתה יכול למצוא רגעים מדהימים לאורך כל הדרך. מבחינתי השיר יהודה לוקח את העוגה. הסיפור מאחורי השיר Dream of Redemption הוא כזה: יוסי התקשה עם הלחנים שלו, ויום אחד, תוך כדי אמירת תהילים, הוא נרדם. הוא חלם שהוא רואה מאות אנשים רוקדים לצלילי המנגינה הזו. כשהתעורר זמן מה לאחר מכן, החלום היה רענן במוחו, והוא התחיל לנגן את המנגינה. רק הרבה יותר מאוחר (ימים?) הוא הבין שזה לא ניגון ישן - זה היה הרכב רענן! זה, בין הרבה דברים אחרים, הוא מה שהופך את זה לאלבום מלא השראה.

(****) ביג טיים: מכה, אחרי מכה, אחרי מכה. קול המשותף, שנתלש משיר טורקי, הוא עיבוד מבריק - ההרמוניות, שוב, מוכיחות שהפיאמנטס מסוגלים לעצב תקליטור ווקאלית כמו כל אחד. (רק חוץ - חוץ מהתפיסה של הפיאמנטה, המנגינה עברה עיבוד בעברית, רוסית ואנגלית. היא די פופולרית ברחבי העולם.) מנגינות גנובות נוספות באלבום הזה הן ברוך חבה הישן-אך-טוב ( I Know Something About Love) ואינסטרומנטלי - עוד מנגינה כורדית. אבל הפיאמנטות עושות עבודות יפהפיות ב"אנא בצדקה" הספרדית, כמו גם בחידוש ההורה של אבי (ששוחרר באלבום "פדותינו תצמיח" של אבי כ"לעתיד לבו"). עוד אלבום מעוצב היטב, וחוויה מוזיקלית מהנה מאוד. למרות שאולי אין לאלבום הזה את הכוח העצום של 1990 או The Way You Like It, הוא לא אלבום רע לפי כל דמיון.

(**) Piamenta Live NYC הופעה: זו הייתה אכזבה. עבר הרבה זמן. כולם ידעו שחיים הם כאשר תחוו פיאמנטה טהורה. כאן, החולשות הן רבות: למשל, אבי לא שם. שנית, איכות ההקלטה נמוכה למדי. שלישית, השירה חסרה מאוד - החל ב"ARE YOU READY?!" שמתחיל את האלבום, ועובר לכל שיר. ברור שזה פשוט שוחרר בלי שום עבודה שלאחר הקונצרט, וזה ניכר. האלבום מתחיל מספיק טוב, עם עוד ישמע מטלטל. הוא כולל גם שלושה שירים שלא הופקו באלבום של פיאמנטה קודם לכן - ברוך אתא, ברכת המזון ואגדלצ'ה, וכן את המדלי הערבי שהוסר מ-Mostly Horas של קן גרוס. הם ביצועים טובים, בסך הכל, אבל שוב, בין איכות הסאונד לחוסר אבי, האלבום הזה יכול היה להיות מופק הרבה יותר טוב. עוד שאלה גדולה: למה בכלל הוחזר אלקנה מהמתים?

(***) ששון ושמחה: בשלב זה יש לשאול את השאלות: מה הקטע של הפיאמנטס ואלבומי החתונה? לפחות באלבום הזה היו דברים חדשים - ה-Gypsy Otchee Tchornaya; הפורום פום פום הספרדי; הכליזמר מא יופיס; כגרסת הפיאמנטה למשיח של MBD ואילן אילן של אבי רוטנברג. לגבי המדליים, הריקוד הראשון הוא הרבה כיף, ול-Carlebach Medley יש את הריף המדהים הזה מה-Layla של אריק קלפטון, ול-Medley הערבי (שוב) יש כמה רגעים נהדרים, אבל יש הרגשה כללית שהיא לגמרי מתוכננת מדי. עם זאת, יוסי עושה עבודה מבריקה בייצוג שיר למעלות של קרדונר. מדובר באלבום של רגשות מעורבים: אם לשפוט לפי האלבומים הקודמים של הפיאמנטס, עם הפקה טובה יותר, זו הייתה יכולה להיות עוד קלאסיקה. במקום זאת, הוא פשוט יושב מעט מעל הממוצע.

(***) מורשת (נמכרת רק בקונצרטים): אין לי מושג כמה עותקים של הדיסק הזה נוצרו, אבל לקחתי אותו בהופעה ב"מקור" במנהטן. יש לו רק שיר אחד שעדיין לא שוחרר בשום מקום אחר - Maya, שהוא שיר גיטרה נחמד מאוד. אבי לא על זה, אז אתה יודע עכשיו שזה שווה קצת פחות כתוצאה מכך. אבל יש לו גרסה נחמדה של אגדלצ'ה. חוץ מזה, יש לו גרסה נוספת של ברוך אתא, ברכת המזון, גרסה של הבית האדום שכותרתה "הכחול הזה בשבילך", ודוד וגוליית שנקראו מחדש באופן בלתי מוסבר "ג'יימס".

(***) Heavenly Jams Band: נראה שהם למדו מהטעויות של Live in NYC. איכות ההפקה כאן היא הרבה מעבר לאלבום של NYC, ועם הברק של המוזיקאי האורח Oteil Burbridge מהאחים Allman, יש כאן מוזיקה ממש טובה. האלבום הזה לא נוצר (רק) עבור השוק היהודי, מכיוון שהוא כולל רק ארבעה מתוך תשעה שירים יהודיים. השאר, אמנם ביצועים מעולים, אבל לא יהודים - כמה הנדריקס חזרות וחלק מהדברים של ברברידג'. זה אלבום ג'אם טוב מאוד, אבל הוא בעיקר לא יהודי. ו... כן, אתה יודע. אבי לא על זה.

(****) יחיו לרצון: אחרי יותר מדי זמן, סוף סוף הפיאמנטס יצאו עם אלבום אולפן רגיל. ראשית, ברוך שובך אבי! אבל לא מספיק - נראה שהוא קיבל מקומות כמעט אחרי שהאלבום הורכב פחות או יותר; בניגוד לאלבומים האחרים שלהם, שבהם הוא היה נוכחות שווה ליוסי. אבל זה עוד אלבום נהדר, לא ממש נהדר כמו 1990 או The Way You Like It, אבל שווה לביג טיים. הפעם, הפיאמנטס לוקחים תפקיד ווקאלי גיבוי לנפתלי כלפה, שעושה עבודה די טובה. הרגעים הכי טובים בדיסק, לפי דעתי, הם שירי יצחק ביטון (של רעיה מהמנה) עז ישיר וקיל אדון, וכן כי לו אל הלחם. בידיעה שביטון ופיאמנטה מכירים זה את זה שנים רבות, אתה תוהה מדוע הם לא שיתפו פעולה יחד קודם לכן; הצליל שלהם ספרדי אותנטי, וממש מהודק. הבלוז שיר למעלות הוא הפקה אדירה, והקריעות האחרות כאן (Sound of Silence/ואני תפילתי; אדון עולם/I Walk the Line) נעשות יפה. אני אוהב את אמנות העטיפה, אבל הלוואי ששם האלבום היה יכול להיות יצירתי כמו חלק מהאחרים שלהם. אבל אלה רק פרטים קטנים. דבר אחרון – אבינו מלכינו של גד אלבז לא שייך לאלבום הזה. ז'אנר שגוי, וזה לגמרי לא במקום ולא אופי.

(****) Bridging the Gap...Live!: מבין שלושת אלבומי ההופעה, זה חייב להיות הטוב ביותר. איכות ההקלטה, כמו גם איכות הנגנים המלווים היא הרבה מעל האלבומים האחרים. לאוטייל ברברידג' מצטרפים אחיו קופי - בחליל, לא פחות - וגם חברי להקת דרק טראקס. יתרון נוסף הוא שהם לא מנסים להיות חמודים מדי עם השירה – הם פשוט נותנים ליוסי לעשות את שלו, בלי לנסות לגבות אותו עם אחרים. החסרונות הם: 1. רק 6 שירים, וכולם מחוזרים, חוץ מהקלאסיקה של הבלוז (וכמובן לא יהודית) As Time Goes Passing By. עם זאת, הגרסה הבלתי ייאמן של אגדלצ'ה נמשכת ב-18:30 מדהים, ומצווה ל-16:39. ברור שהם נהנו. 2. לגבי החליל, אני שמח שהוא שם, אבל זה לא אבי. קופי מאוד מאוד טוב, אבל אין לו את הקשר המולד עם יוסי. הנקודה האחרונה באלבום הזה היא שאם שמעתם את הג'אמינג של יוסי באלבומים אחרים, אתם בכלל יודעים לאן הוא הולך. עם זאת, כאן הוא בדרך כלל הולך יותר לתוך הג'אם סשנים מאשר בהקלטות אחרות שקיימות.

ראיתם אותי מתחבט כשיוסי מופיע בלי אבי. ובכן, אני יכול לקטט באותה מידה על כשאבי מופיע בלי יוסי! לאבי יש שני אלבומי סולו, שאותם אסקור מבלי להתערב באף אחת מדעותיו האישיות של אבי:

(***) שמחת הגאולה: באלבום הרוק/דיסקו הזה יש לאבי כמה שירים ממש נחמדים. ההפקה, לעומת זאת, נמוכה - אילו איכות הסאונד הייתה עלתה בכמה דרגות, זה היה אלבום ממש נחמד. השיר הטוב ביותר באלבום הוא, ללא ספק, קאלו קול הקיצים - מאוחר יותר בשימוש על ידי מטאליש. הדיסקו-יש החלומי אבא חזרתי הוא די ייחודי, וגם הרבי מיליובאוויטש האינסטרומנטלי נחמד מאוד. הניסיון של אבי לטלטל את עשה עינאי של קרליבך הוא מאולץ, בלשון המעטה, אבל עבודתו על ישראל בית בהשם עובדת טוב יותר. ביקורת אחרונה - בהיעדרו של יוסי, אבי הסתמך יותר מדי על הסינת'.

(****) פדוטינו תצמיח: מוזיקלית זה אלבום טוב יותר מפדותנו תצמיח. יש בו כמה מספרי כליזמרים שאבי מוציא יפה (באדקן, בולגר). ההפקה של אבי ל"היני אנוכי" של צליל וזמר היא כמעט ללא רבב - יצירה יפה. שני שירי הרוק, מיעין ועוד ישמע, היו זקוקים מאוד ליוסי - אבל אהבתי את הרעיונות שהוא עבד עליהם. בעיני שלושה שירים הופכים את הדיסק הלא מוכר הזה לרכישה שווה: ראשית, לעתיד לבו – שיר מהמם, עם עיבוד ממש יפה. זה מתחיל כמכשיר ונגמר כ-A Cappella. שנית, קוואנדו/שלום עליכם – אני חושב שאבי והסולן האורח שלו גדי זרביב עשו עבודה ממש יפה בהגשת הלחן הקלאסי של הלאדינו. ולסיום, השיר הכורדי אינשאלה הוא ייחודי ומהווה חווית האזנה מהנה מאוד. שוב, לו יוסי היה מצטרף אליו, במיוחד באינשלה, זה היה אלבום ברמה גבוהה.

תכליס: הפיאמנטות הן כמו סוסי פרא - כוח מדהים, אבל הם צריכים ייצור טוב. לפעמים יש להם את זה, לפעמים אין להם. לא רק זה, אלא העובדה שהם "בזבזו" זמן אולפן על כל כך הרבה אלבומי קונספט, ולא באלבומי מוזיקה ישרים, מתסכלת. העובדה שהם גם חזרו על כל כך הרבה שירים כל כך הרבה פעמים, גם מתסכלת. יש להם כל כך הרבה כישרון - צריך להשתמש בו כראוי! אבל העובדה היא שהפיאמנטס הפיקו אלבומים שהם הרחק מהאלבומים הטובים ביותר במוזיקה היהודית כיום.

האלבום הטוב ביותר: The Way You Like It

השיר הטוב ביותר מבוסס חליל: לשנה הבעח

השיר הטוב ביותר מבוסס גיטרה: עוד ישמע

ג'אם סשן אלתור הטוב ביותר: אגדלצ'ה, מתוך Bridging the Gap

ה-Rip-off הטוב ביותר: אשר ברא

הזמר הספרדי הטוב ביותר: חביבי או לצ'ה דודי

הניגון החסידי הטוב ביותר: א גוט יוהר, על שירי האדמו"רים