הביקורת של היסלהאבוס על יידישע נחס של יוסי גרין

אני אהיה כנה - אני לא ממש בטוח שאי פעם ציפיתי לשמוע שוב מקהלה הגונה. אני מתנצל בפני כל אלה שעוסקים בהפקות בנים, אבל אני פשוט מוצא שהמקהלות המודרניות אינטנסיביות, חדות ומעט מגונות. הם נלחמים במילים, אני יודע; אבל התפלל תגיד לי - איפה אפשר למצוא את היופי הפשוט של טיפוסי צליל וזמר הישנים ולונדון סקול?

אני לא יודע אם יוסי גרין יצא לתקן את זה, אבל הוא עשה זאת. התלהבתי מהשיר הראשון באלבום, מהכנות של הסולנים ומההפקה המופלאה. מוצב איזון טוב של גוונים מודרניים וקלאסיים, המוליד את מה שלדעתי יהיה קלאסיקה בז'אנר המקהלה, שתופס את מקומו בין קלאסיקות כמו TzV'Z's Vol. 2 (אייברשטר) והחזרה של לונדון.

Hiskabtzi: ***** לא לעתים קרובות אתה מוצא שירים משובצים כל כך טוב. השיר מתחיל די בפשטות, אבל עד שהמקהלה נכנסת לסצנה - חדה ונקייה, חזקה אבל לא מוגזמת - הקצב משתנה כל כך מעט, כמעט מאלץ את הראש שלך יחד עם סינקופציה. הסולנים חזקים ובוגרים לכל אורכם, וההפקה דבקה בחוכמה ומסקרנת לסולן האחד. ההרמוניות הן ייחודיות, מהנות ומורכבות למדי, תוך כדי שירה. השיר מתפוגג בצעד מדהים ב-3:00, ומוסיף לאט לאט קטעים נוספים עד לפיצוץ של תזמור וסינקופה ב-3:40. טוב, טוב, שיחק, חברים שלי.

אתא קודש: ***** רק שתדעו, ברק לא פגע כאן פעם אחת. שהמוצקות מסביב מגיעה אל היצירה הבאה, מנגינה רפלקטיבית שמתחילה בסקסון/גיטרה כבד יותר ממה שניתן היה לצפות. אף על פי כן, שומר אותך על קצות האצבעות, המוזיקה נופלת מאחור עם פסנתר מהפנט שמוביל לסולו המתלונן. הם סידרו לסולן צליל גבוה, אבל הוא מגיע אליו בלי להתאמץ, וכך גם המקהלה בקרוסאובר הגבוה. הסוף הפתאומי שם הוא עוד הכנסה נהדרת - למה משהו צריך להיות סטנדרטי, אם אתה יכול לפתור את זה? הגשר נותן תנופה רוחנית לשיר; מגיעים לתחושה חסידית אותנטית מאוד של Poilisher, ומשליכים את המפתחות המוקדמים האלה פנימה לעומק הצבע. והשירה של גרין משתלבת יפה עם הבנים לאורך כל הדרך - לצד כמה עבודת מקהלה סינקופאטיבית מהממת בשעה 5:00 בערך.

עין קלאויקיני: **** התחלה פאנקית עם קלידים, אלקטרוניקה וקצת פיזיקאטו היא לגמרי לא צפויה. אבל השיר עדיין מוכר מאוד, עם שיר יהודי קלאסי מאוד בתוך הספקט היצירתי מאוד שיצר נפתלי שניצלר. בנאדם, הבחור הזה בתנועה. שמח שהסולן היה נמוך יותר במיקס, כיוון שהוא מגיע לגבהים, רק דוחף את רמת המאמץ שלו.

ריבונוי של עולם: **** עוד שיר יפהפה, תוך שימוש במילים המדהימות שאנו אומרים כל בוקר בקורבאנוס. לסולן הזה יש קול צעיר יותר, אבל שימוש בוגר מעיד על מנהיגות מקהלה מעולה - הוא נשאר מתוק לאורך כל הדרך, נמנע מהמלכודות של מאמץ אטונאלי או אחר משהו אטונלי. יוסי רץ בין צעדיו בקול לוחש קל, והמקהלה פוגשת אותו שם לקראת סוף השיר.

מתן טובה: *** פסנתר יפה מתרסק בראשו לתוך מקלדת טראנס, אבל הבסיס של השיר הוא יוסי גרין קלאסי. העיבודים כאן מסתמכים בעיקר על התוף והגיטרה הכבדה, עם מעט קלידים, ולמקהלה אין חידושים אמיתיים, כך שהיא לא ממש תואמת את היצירות המוקדמות יותר. אבל זה שיר הגון בכל מקרה.

Mogain Avos: ** חזון שישי בערב מתחיל את הוואלס הזה, הפחות אהוב עלי באלבום. ראשית, בתווי הפתיחה, הסולן מתאמץ גבוה פעמים רבות דרך כמה תווים קשים מאוד. ובהתחשב בעובדה שזה כמעט חצי מהלחן שם, ובכן, זה פשוט חבל. ושום דבר בשאר המספר הסטנדרטי למדי לא מפצה על זה. ואז להחזיר אותו גבוה לסוף השיר? למה?

חטוב: *** לחן טיפוסי מאוד, המזכיר את המוזיקה היהודית בסוף שנות ה-80, תחילת ה-90. אבל יש לזה סידור מרגש. כמו בשיר הקודם, קרדית גבוהה לסולן שלנו.

זכר אהבה: *** לחן יפה, עיבוד מלא אך לא מרהיב. ושוב סיום גבוה דוחף קצת את המעטפה.

קי לצ'ו: ***** ברק. אפקטים מגניבים מהדרך שבה מתחילים לצבוע את המנגינה המצחיקה הזו. פעימת הריקודים הכבדה הופכת את המנגינה האופטימית הזו, דמוית ניגון, להרבה יותר מרגשת. ובחזרה מבורכת לתחילת האלבום, ההרמוניות של המקהלה פשוט משעשעות. 2:23 מסדרים חצוצרה סלסה, שמחליפה לכמה מחיאות כפיים ושירה מסוג טיש ב-2:44. הרמוניות רקע מדהימות מסיימות את היצירה, כאשר המקהלה עולה בשמיניות ברקע אחת אחת. עבודה טובה!

Aderaba: **** הרכב הירוק הקלאסי הזה והקלאסיקה המטוגנת זוכה לעדכון מדהים. הסולן משיט את היצירה כמו מקצוען, חלק ומודגש, כשכל ק'ניץ' ממוקם בצורה מושלמת. והמקהלה תואמת לו תו אחר תו עם גיבוי מהשורה הראשונה, בתוך סידור מושלם.

יותר ממוצק - כפי שנאמר קודם לכן, אני חושב שהאלבום הזה יישאר אלבום מקהלה קלאסי להרבה מאוד זמן. הוא מציב סטנדרטים גבוהים ליצירות, עיבודים, ניהול מקהלה, הרמוניות וסולנים. אלבום פנטסטי.