מגזין משפחה: מאוחד על ידי ניגון - מאסטרו יצחק פרלמן וחזן איצ'ה מאיר הלפגוט קובעים את התוצאה

לשניהם שורשים בפולין וגדלו בתל אביב, אבל מסלולי הקריירה המוזיקלית של הכנר יצחק פרלמן וחזן יצחק מאיר הלפגוט לא יכלו להיות שונים יותר - עד שהדרכים הללו נפגשו לפני כמה שנים להופעה שהתקיימה, מכל המקומות, במדשאת הבית הלבן. כעת הם איחדו כוחות שוב, הפעם בדיסק חדש שייצא על ידי Sony Music ב-4 בספטמבר. הסיפור מאחורי הקלעים של שיתוף הפעולה הבלתי רגיל הזה.

מאת ברברה בנסוסאן
תמונות Sony music/Lisa-Marie Mazzucco, מאיר הלטובסקי

לא ידוע על כך שאשתו וילדיו של הכנר יצחק פרלמן נהנים משיעורי לימוד קבועים של תנ"ח עם מורה בשם ג'ודי גלדזהלר , אותה מגדיר פרלמן כ"די פרוע". ערב אחד, גברת גלדזהלר הזכירה שהיא צריכה לרוץ לקונצרט אחרי השיעור.

"מי נותן את הקונצרט?" טובי פרלמן, בעצמה מוזיקאית, רצתה לדעת.

"החזן יצחק מאיר הלפגוט", אמרה הגברת גלדזהלר. "הוא מדהים!"

"טובי ואני מעריצים גדולים של זמרים גדולים", מסביר מר פרלמן, שבעצמו הוא בעל קול בס מהדהד - למעשה, הוא שר כמה פעמים קטעי אופרה משניים, כמו גם דואטים עם כוכבי האופרה לוצ'יאנו פברוטי. ופלסידו דומינגו. "אחרי אחד מהדואטים האלה, אנשים שאלו אותי מה אני מתכנן לעשות אחר כך", הוא אומר בחיוך. "אמרתי להם שזו 'הבכורה שלי לפרידה'. ”

בכל מקרה, בפעם הבאה שבני הזוג פרלמנים היו בתל אביב לצורך אירוסין עם הפילהרמונית הישראלית, הם שמעו שהלפגוט ישר באודיטוריום מאן. "הוא היה פנומנלי", משחזר פרלמן. "אחרי זה ניגשתי אליו ואמרתי 'בוא נעשה משהו ביחד'. ”

אפשר לומר שפרלמן והלפגוט הם שני צדדים של אותו מטבע מוזיקלי יהודי. אף על פי שאחד לובש חולצות מכופתרות יומיומיות וללא כיפה, בעוד השני עוטה שמלה ארוכה ומכניס את המכנסיים לגרביים, שניהם ישראלים, מאזור תל אביב, ושניהם מרקע פולני. פרלמן נולד להורים שעזבו את פולין בשנות ה-30 והתיישבו בתל אביב; סבו וסבתו של הלפגוט נענו לאזהרת הרבי מגרר לצאת מאירופה, וגם עזבו בשנות ה-30, כשאביו היה ילד קטן ואמו טרם נולדה. פרלמן התגלה כגאון מוזיקלי והובא לארה"ב ללמוד בבית הספר ג'וליארד לאחר בר המצווה שלו; הלפגוט, לאחר שהפך לבר מצווה, נשלח לירושלים ללמוד בישיבות ספס אמת.

בשנים האחרונות, השניים התכנסו כמבצעים כדי לחלוק את מה שמאחד אותם, משהו יקר לליבם של שניהם: מוזיקה יהודית מסורתית. במהלך חנוכה 2010, צרור נגד הקור, הופיעו השניים יחד על מדשאת הבית הלבן בהדלקת החנוכייה הלאומית. במרץ 2011 הם עשו קונצרט בתיאטרון סבן בלוס אנג'לס בשם "נשמת המוזיקה היהודית", לטובת רשת הצדק לניצולי השואה של בית צדק. ואז, במה שאפשר לכנות קפיצת אמונה, סוני מיוזיק אישרה את הרעיון של פרלמן ליצור תקליטור שמציג אותם מבצעים מוזיקה יהודית. בשם הדים נצחיים: שירים וריקודים לנשמה, הוא אמור לצאת ב-4 בספטמבר, קצת לפני ימים נוראים.

חברו של הלפגוט בבית הכנסת בפארק מזרח, החזן בני רוגוסניצקי , אומר שסוני בדרך כלל מכוונת לשוק הנוער, אבל "הם מאמינים בפרלמן, אז האמינו בפרויקט. כשפרלמן הציע לראשונה את השידוך הזה, אנשי סוני אפילו לא ידעו מה זה חזנוס".

גם הם מעולם לא שמעו על הלפגוט. "אבל אז שמעו אותו שר", אומר פרלמן. הוא מצחקק ומוסיף בלשון המעטה, "זה לא הזיק".

הפרויקטים של פרלמן אחרי שישים שנה פלוס של נגינה בכינור, הפך יצחק פרלמן למאסטר העולם הבלתי מעורער, המסוגל לבצע כל סוג של מוזיקה ללא מאמץ לכאורה. אבל מעבר לוירטואוזיות, מה שמחמם אנשים לפרלמן הוא המנטליקיט שלו: מדובר באדם שבאמת אוהב לא רק כל מיני מוזיקה, אלא כל מיני אנשים.

הוא גם תמיד משחק לנסות משהו אחר, בין אם זה ג'אז או כליזמר, הופעה ברחוב סומסום או השמעת פסקול של סרט (הוא ביצע את הנושא המרתק לרשימת שינדלר). ניתן לראות את נדיבות הרוח שלו במסירותו לעזור למוזיקאים צעירים למצות את הפוטנציאל שלהם - הוא מלמד בבית הספר ג'וליארד, מעביר סדנאות בכל העולם, ויחד עם אשתו הקים את תוכנית המוזיקה פרלמן, מחנה קיץ למוזיקאים צעירים ומבטיחים . מוזיקאי הכליזמרים אנדי סטטמן, שעשה הקלטות עם פרלמן ושיחק איתו בכ-30 הופעות, אמר למשפחה, "הוא אדם נפלא, נגיש שאוהב כל מיני מוזיקה, אפילו חומרי פופ... אבל הוא גם מוזיקאי עמוק, אשר מרגיש אחריות למסורות המוזיקליות שהוא ירש".

פרלמן ומשפחתו מבלים את הקיץ שלהם בהמפטונס, בבית רחב ידיים ולבן המשקיף על מדשאה ענקית הגובלת בגני פרחים ועצי פרי. אין בונגלו רעוע, זה לא עם בריכת השחייה הנוצצת והפטיו המרווח הנראה מבעד למטבח הבהיר והצהוב עם תקרות הקתדרלה, אריחי קרמיקה ואמנות מודרנית.

ובכל זאת יש בבית תחושה נינוחה ומגורה, וכאשר מר פרלמן מקבל אותי בסלון מרווח עם ספות נוחות, הכלב המשפחתי - כלב מים פורטוגלי שחור בשם מוטק - קופץ להתרפק על הכריות. פרלמן לבוש בקפידה ובעל מראה צעיר במשך כמעט 67 שנותיו; השיער הכהה והגלי האפיר, אבל פניו חלקות ועיניו כחולות בוהקות. לאחר שאיבד את רוב השימוש ברגליו מפוליו בילדות, כיום הוא משתמש בזריזות בקטנוע ממונע כדי להתנייד. הוא מתנצל על היעדר מיזוג אוויר. "אף פעם לא שמנו את זה למטה", הוא אומר. "בישראל מעולם לא שמענו על מיזוג אוויר".

כשנשאל על הרקע המשפחתי שלו, הוא מספר שאביו הגיע מהעיר טרנופול, ואמו מקלצה, מאייתים לי את זה. "זה כמו קיילצה?" אני שואל. "אני יודע שהיה שם איזה פוגרום מפורסם."

פרלמן נותן מבט מטומטם. "האם יש הבדל בין פוגרום מפורסם לפוגרום לא מפורסם?" הוא אומר, פולט צחוק עמוק ומדבק. "האם תוכל להתפאר, 'הפוגרום שלי היה יותר מפורסם מהפוגרום שלך?'"

הוריו היו יהודים מסורתיים, הוא אומר. "הם שמרו כשרות, הם הלכו לבית הכנסת. אמא שלי הכינה את כל המאכלים היהודיים, גפילטע פיש מתוק וכדורי מצות ו'דמי ג'לי', רגל הפרה". גם היום דירתו במנהטן "כשרה למהדרין", זיכיון לאחת מבנותיו הנשואות ולבעלה, שהם "כשרים מאוד".
"אתה יודע איך זה עם הורים יהודים", הוא אומר. "אתה רוצה שהילדים שלך יאכלו לבד."

הוריו דיברו עברית בבית, אבל היו משתמשים ביידיש כדי לספר סודות, "אז כמובן שהתוצאה הייתה שלמדתי יידיש. אחרי זה הם היו צריכים להשתמש בפולנית, אבל עד אז זה היה מאוחר מדי [כדי ללמוד]. כשהייתי מופיע בגרמניה, הייתי מסתדר בכך שדיברתי יידיש במבטא גרמני".

פרלמן החל לנגן בכינור זמן קצר לאחר גיל ארבע. "רציתי לשחק בגיל שלוש וחצי, אבל הייתי צעיר מדי", הוא אומר. כשהיה בן 13, משפחתו עברה לארה"ב כדי שיוכל להמשיך את לימודיו המוזיקליים. מעמד ילד הפלא שלו התבסס עם הופעה בתוכנית של אד סאליבן.

בישראל של שנות ה-40 וה-50, הבילוי המשפחתי התרכז סביב הרדיו. פרלמן זוכר שהאזין בחיבה ל"סטנדרטים הישראליים הישנים", כמו גם למוזיקה קלאסית - יאשה חפץ שאין דומה לו היה אליל הכינור הראשון שלו - וחזנוס. "חנכתי בחזון", הוא מצהיר.

כדי לקרוא את שאר המאמר, בקר בדוכני העיתונים שלך כדי לאסוף את גיליון השבוע של מגזין Mishpacha או בקר ב- Mishpacha.com .