פריילך לוקחת את המיתוג ל"מעבר ללהקה" עם הקדמת לוגו "מראה חדש"

ניו יורק, ניו יורק; כפי שיעיד רוב חובב להקות שמחה, עולם להקות החתונות בעולם של "דלת מסתובבת". כלומר, פרט למעט יוצאים מן הכלל, מוזיקאי ומבחינה מוזיקלית, מעט מאוד קיים (לוגו תזמורת בצד) כדי לזהות להקה אחת לאחרת. אחת הלהקות הבודדות שחתכה את העומס של "טשטוש עמדות התזמורת" הייתה "פריילך" הידועה גם בשם מונרו פאוור, הידועה גם בשם להקת מונרו וכו'. במקום טוקס, קבוצת הליבה בת 5 חברים מזוהה מיידית על ידי L'vush שלהם - כמו ב-L'vush שלהם. חולצה לבנה סטנדרטית, מכנסיים שחורים וגופייה/"רקל". אבל מה שבאמת מזהה אותם הוא הצליל שלהם; לא משנה אם הסטנדרטים החסידיים, הספרדיים או הג'אזים שלה, אפילו המאזין המתחיל יתרשם ממה שהם שומעים - בקיצור, זו קבוצה אחת שעוסקת בשמחה.

למרות מידת ההכרה המיידית הגבוהה שלהם (לא מתבלבלים בין פריילך לשום "משרד" אחר) אברומי שרייבר ומנדי הרשקוביץ הם שני בחורים שמעדיפים קונספט על פני פשרה ולכן הם החליטו שהגיע הזמן ללוגו שמגדיר אותם - אפילו אם זה התריס נגד החשיבה המקובלת של "לוגו הלהקה". כדי להשיג זאת הם פנו לאלי קאופמן מ-KZ Creative/NY. כמוהם, אלי בא מקהילה חסידית כבדה וכמוהם הוא מעדיף שה-DNA שלו יעורר את המוזה היצירתית שלו במקום לחנוק אותה.

התוצאה? לוגו חדש לפריילך וסטנדרט חדש למראה להקת שמחה באופן כללי. על ידי שילוב של אלמנטים רטרו ממודעות עיתונים ביידיש של שנות ה-50 עם מגע של "סוף שנות ה-60 הייט-אשבורי פוגש את דיסני" קאופמן יצר מראה שמעביר מיד את האנרגיה והדינמיקה שהיא פריילאך.

כשנשאל על תגובת הלהקות לכך, כתב שרייבר בגילוי לב החתימה שלו. "זה מה שציפינו? כלל לא. אבל אם אלי ייתן לנו את מה שציפינו לא היינו צריכים אותו. באנו אליו לחשיבה של "הרמה הבאה" וזה מה שהוא נתן לנו. הלוגו הזה לא אומר מי אנחנו - הוא לוכד את זה... כמעט כמו צילום הוא אומר שהשם שלנו הוא שם תואר וגם שם עצם כי הוא מתאר את מה שאנחנו מנסים ויוצרים". קאופמן אמר שאמנם הקבוצה נדהמה במקור מהרעיון, אבל באותה מידה הם התחממו אליו. "יש שני סוגים של לקוחות, אלה שמנסים וללמד אותך ואלה שמבינים שהדרך היחידה שבה אנחנו נראים טוב היא לגרום ללקוחות להיראות טוב. אברומי, מנדי והלהקה הם מהקבוצה האחרונה - וזו הסיבה שהמוזיקה שלהם רעננה כמו שהיא - כי הם תמיד פתוחים לחשיבה ולרעיונות.