הערת סיום: הסיפור מאחורי "תן לאנשים שלי ללכת"

הערת סוף: הסיפור מאחורי "תן לאנשים שלי ללכת"

ריקי גולדשטיין

יום רביעי, 9 בספטמבר, 2017

הסיפור מאחורי השיר

"תן לאנשי ללכת" 
MBD ביטא את הכאב שלו במילים 

"אלפים צועקים 'לא, תן לאנשים שלי ללכת! די לבלוף שלך ולכאב שלך..." השיר העוצמתי והמעורר הזה, שיצא ב-1991, הוא הרבה יותר מזיכרון נוסטלגי; זוהי עדות ליצירה כואבת אך הירואית בהיסטוריה היהודית המודרנית - ומרדכי בן דוד אינו יכול לשכוח כיצד הגיע לכתיבתו. 

"ב-1984 פנתה אלי אביטל שרנסקי. היא פעלה ללא לאות למען שחרורו של בעלה אנטולי, שהיה כלוא בידי הסובייטים מאז 1978 על פשע הרצון לחיות כיהודי בארץ ישראל. היא ביקשה ממני לכתוב שיר על המאבק והמצב שלו. עמדתי על סף הוצאת אלבום חדש, וכך כתבתי את השיר "תחזיקו מעמד" על שרנסקי ושאר אסירי ציון הגיבורים, וזה הפך לשיר הכותרת באלבום באותו השם". [שרנסקי שוחרר ב-1986, ולאחר מכן הפך לשר ומנהיג פוליטי ישראלי.] 

שנה לאחר מכן, ב-1985, "Let my People Go", - שיר הכותרת של אלבומו הבא - הביא תקווה ועידוד נוספים לאלו הלכודים מאחורי מסך הברזל, ויצר את ז'אנר האקטיביזם של MBD עצמו באמצעות שיריו. 

"כמו כל היהודים ברחבי העולם, הרגשתי שזורה באופן אישי במצבם הנורא של אסירי ציון", אומר MBD. "השירים היו פשוט ביטוי לכאב העמוק הזה עבור האחים שלנו". 

זמר בלי מיקרופון

שמחה ליינר זוכר ששר בחופה ברוזמונט, אילינוי, קיץ אחד במזג אוויר של 95 מעלות - והייתה הפסקת חשמל. "היה קהל של 800 איש ותזמורת גדולה שחיכתה לנגן, אבל בלי הגברה, הוחלט לעשות את כל החופה רק על כלי מיתר. זה היה לאור נרות, כמובן, ניגנו ושרנו מכל הלב - החופה בסופו של דבר הייתה ממש יפה, למרות החום". (הוצג במקור במשפחה, גיליון 676) 

אדם מתכנן...

כמו בכל עסק, הכנה ותכנון מוקדם הם חלק בלתי נפרד מביצוע העבודה. אבל בעיקר בעסקי המוזיקה, יש כל כך הרבה משתנים שאין לנו שליטה עליהם, ולפחות פעמיים התקרבנו לאסון - הראה לנו מי באמת עושה את התוכניות. 

פעם אחת, סוקי ודינג הוזמנו לבולטימור לעשות קונצרט של דוד מוישי ל-Ptach. המארחים שלנו התלהבו מכך שהקונצרט היה סולד אאוט יום לפני ההופעה. 

הגענו למקום - אודיטוריום גדול של בית ספר ציבורי - כשעתיים לפני מועד ההופעה, אבל כשניסינו להיכנס, גילינו שהדלתות נעולות. אני מניח שהקדמנו, חשבתי, אבל הגברת מפתח אמרה לי שהדלתות אמורות להיפתח עד עכשיו. עברה שעה, אבל עדיין אין סימן לאפוטרופוס. לבסוף הגענו למישהו ממחוז בית הספר, שאמר שהאפוטרופוס שתה קצת יותר מדי ולא הצליח לרדת כדי לפתוח את הדלת. עכשיו עברה חצי שעה לשעת ההופעה והאנשים הגיעו. 

מה מפיק לעשות? "חבר'ה," אמרתי, "אנחנו לא נכנסים. אנחנו עושים את הקונצרט הזה על הדשא". ברוך השם זה היה יום שמש נעים באוקטובר. הבעיה היחידה הייתה שלא היה לנו חשמל. נגן המקלדת שלנו, שבסי פרנס, הבחין בחלון פתוח, ולמעשה הצלחנו להשחיל כבל מאריך, לחבר אותו לשקע מתחת לאדן החלון ולחבר את המכשירים והמיקרופונים שלנו. 

הקונצרט אולי היה הגדול ביותר שלנו אי פעם. רק דמיינו את זה: 1,500 אנשים, יושבים על המדשאה הקדמית מחוץ לבית ספר ציבורי בבולטימור, שרים "Hey dum diddly dum" בהתלהבות. 

אבל שום דבר לא עומד בראש הסיפור השני הזה - עבורנו, לפחות. זה היה זמן חנוכה ובדיוק עשינו חמישה קונצרטים של דוד מוישי ביומיים. כשהתעוררנו ביום שלישי בבוקר בסנט לואיס, קיבלנו טלפון מהרב קסוביץ מדה מוינס, איווה, שם היינו אמורים להופיע באותו לילה. הוא אמר לנו שיורד שלג כבד בדה מוין ושדה התעופה סגור. אין בעיה, אמרתי לו; פשוט נחזור לניו יורק ונהנה מיום מנוחה שהרווחנו קשה. אבל הרב קסוביץ לא היה מוכן לתת לנו ללכת כל כך מהר; הוא קיווה ששדות התעופה ייפתחו בקרוב. אז נשארנו במקום וחיכינו. 

שדה התעופה אכן נפתח בסופו של דבר והגענו לדה מוין בשעה 6 בערב להופעה של 7:30. הרב קבע ששתי קרונות סטיישן יפגשו אותנו בשדה התעופה ויקחו אותנו להופעה, אז החלטנו שנכניס את כל הציוד לרכב אחד וחמשתנו ניסע בסטיישן השניה. 

הסטיישן עם הציוד נשלפה החוצה. הנהג השני הניח שכולנו נכנסנו למכונית הסטיישן הראשונה יחד עם הדברים שלנו - אז גם הוא עזב. 

שם היינו, תקועים בנמל התעופה הבינלאומי של דה מוין בסופת שלגים. אלו היו הימים שלפני הפלאפון, ולא היה לנו מושג לאן ללכת ומה לעשות. הדבר היחיד שידענו הוא שהאודיטוריום נמצא במרחק של כ-45 דקות משדה התעופה, ועד שהמארחים שלנו יבינו שאנחנו נעדרים, יהיה מאוחר מדי בשבילם לשלוח לנו נהג אחר להביא אותנו. שקלנו לנסוע לבית חב"ד - אולי יהיה תלוי שם שלט או פלייר עם כתובת מקום המופע. אז נכנסנו למונית והיינו בדרכנו. 

בתוך המונית, הקשבנו לשדרן הרדיו הכריז על זרם ארוך של סגירות מקומיות עקב מזג האוויר. ואני לא צוחק עליך, אמר השדרן, "והקונצרט של הדוד מוזס יימשך כמתוכנן". קפצנו ממקומו, בתקווה שהוא יזכיר את שם המקום, אבל אין מזל כזה. 

כשהגענו לבית חב"ד השעה הייתה כבר 19:05 בערב חיפשנו בכל מקום כרזה אך ללא הועיל. עמדנו לוותר, כשאחד האחראים על בית חב"ד חזר כי השאיר משהו במשרד שלו. תפילותינו נענו. הגענו לאולם ב-7:30, והמופע התחיל די בזמן, לשמחתנו. 

אז זכור: גם כאשר התוכנית שלך לא הולכת "כמתוכנן", להשם יש תוכנית טובה יותר.