ראיון עם ר' טוביה בולטון: "גאגים"

הרב טוביה בולטון הוא אדם מרתק; לא האמן הטיפוסי שלך, בשום אופן. שיעור ראש ישיבה ומגיד מזה שנים רבות בישיבת אור תמימים לבעלי תשובה בכפר חב"ד, הוציא גם 3 אלבומים סולידיים ( Behind the Castle Wall , Cow The Mystery Blues) המשלבים את עיר הולדתו שיקגו בלוז עם סאונד חסידי עמוק. מסרים, לצד כמה סאטירה חריפה במיוחד. ( פרס נובל לשלום הוא , ללא ספק, השיר הפוליטי הטוב ביותר במוזיקה היהודית.) בשינוי מוזיקלי, הוא הוציא לאחרונה אלבום חדש של ניגונים חב"דיים מהורהרים, בשם "גאגים". פגשנו את הרב לאחרונה לשמוע עליו קצת יותר, וחשבנו לשתף אתכם בכל השיחה המענגת.

היסלחבוס: אתה כותב בפתקים שלך שבגלגול המוזיקאי הקודם שלך, כיהודי חילוני, מעולם לא נתקלת בשירי געגוע בעלי עומק אמיתי - עד ששמעת לראשונה ניגונים של חב"ד. האם תוכל לתאר את המפגשים הראשונים שלך עם ניגונים?

טוביה בולטון: הייתי זמר בברים. הייתי די טוב - כולם נהנו מזה, אני נהניתי מזה - אבל בסופו של דבר, נמאס לי לשיר שירים על בנות. כי אתה יודע, כל השירים על כמיהה עוסקים בבנות. אז הייתי שר את השירים האלה, אבל הייתי חושב על אלוקים. לגמרי לא הייתי דתי, אבל הבנתי שבטח יש כאן משהו יותר אוניברסלי מסתם לשיר על בנות. אבל אז היו לי בעיות עם המילה "תינוק"! כי אתה יכול לשיר, " קח עוד חתיכה קטנה מהלב שלי ", וזה יכול להיות על אלוקים, אבל אז אתה אומר " מותק ", וזה לא יכול להיות על אלוקים! איך אפשר לקרוא לאלוקים "תינוק"? ובכמה שירים יש בייבי?! אתה לא יכול לעקוף את זה! אז לא ממש הייתי בבית עם המוזיקה. אבל כל הזמן שהייתי שם, הייתה לי התחושה המכרסמת הזו שמשהו, באמת, לא בסדר כאן, ומעולם לא הצלחתי להבין מה לא בסדר בברים, כי זה היה הדבר האולטימטיבי - אנשים חיו את כל השבוע שלהם, כל החיים רק ללכת לברים!

לילה אחד בבר, שרתי איזה שיר, והוא הגיע אליי - זה פשוט נפל: כולם בבר הזה מדוכאים! כולם התנדנדו באותו רגע, כולם חייכו; אבל למיליונית השנייה זה פשוט הפך לשחור ולבן, הפך כמו קפוא! והחלטתי, זהו – אני יוצא. לקח לי זמן, זה סיפור ארוך איך הגעתי לחב"ד, אבל בקיצור, שמעתי פרופסור מרצה, והוא אמר הערה אנטישמית. וזה דחף אותי לחקור מהי יהדות. הוא אמר שהדבר היחיד שרע בעולם הם היהודים, ואני אפילו לא ידעתי מה זה יהודי! תהיתי, מה עשו לו היהודים? אז התחלתי ללמוד את ספרי היהודים.

בסופו של דבר, בשנת 1971, נפגשתי עם חסיד בשם ר' איצ'ה מאיר כגן. והוא לקח אותי לרבי. גרתי בדטרויט, ונסענו 12 שעות לניו יורק. נכנסתי להתכנסות, אותה שבת. שמעתי אותם שרים ניגון כשנכנסתי, שנקרא הניגון של ר' זלמן זלטופולסקי. זה לא ניגון שהם בדרך כלל שרים בהתכנסויות. אז הם שרו את הניגון הזה, ואני הייתי נוק אאוט לגמרי. לא היו שם כל כך הרבה אנשים ב-770, אולי רק כ-500-700 אנשים - זה היה שליש מהגודל שהוא עכשיו - וכולם עמדו על השכבות האלה.

שמעתי את הניגון הזה, והוא הפיל אותי. ואז הרבי התחיל לדבר - הוא דיבר כשעתיים. אבל לאחר מכן, זו הייתה מטמורפוזה מוחלטת. כבר לא היה לי שום קשר למה שהייתי קודם. החלטתי שעכשיו, זה מתחיל: עד עכשיו, אני לא יודע מה הייתי, אבל עכשיו, זהו! זה האיש, זו הסיבה שאני כאן!

H: אז האם זו תהיה הסיבה שהאלבום הזה נקרא Gaaguim? אין לו ניגונים מהירים - רק מהסוג המהורהר. מה גרם לך להחליט על נושא כזה לאלבום שלך? כי זה היה המסע שלך?

TB: כן, זו הייתה הכניסה למסע שלי. אבל תשמע - יש הרבה אנשים ששרים ניגונים. אני מאזין לאנשים שרים ניגונים ב-43 השנים האחרונות. נהניתי מאוד מנחח, אבל הליווי היה מוזר: היה להם את העניין הרוסי הזה, והאקורדים היו קצת מוזרים לפעמים, אז קיבלתי הרגשה שהאנשים שליוו את זה לא באמת חסידים, הם פשוט היו מוצלחים. מוזיקאים. מאז אני מאזין לאנשים שרים את הניגונים האלה, אבל אף פעם לא ממש ירדתי מהם. ולאחרונה יש כמה אנשים שלדעתי באמת טעו בכל העניין. יש להם את כל הרעיון של מה לא בסדר בניגונים של חב"ד - יש להם את הניגונים, אבל אין קווץ'...

אז בסופו של דבר הגעתי לנקודה שחשבתי, אני חייב לפרסם את הדברים האלה כמו שאני מרגיש אותם. כדי שלפחות חלק יקשיבו לאכול ויגידו, יש דרך אחרת. זה הפך להיות מאוד מסחרי. יש בעיה שכמוסיקאי אתה מתחיל לדאוג לקהל. אתה מאבד את המטרה - לפעמים המטרה היא לקבל קהל גדול, לרצות אנשים ולהיות פופולרי. או אולי המטרה היא שאנשים יראו אותך עושה את שלך, עם הזקן, ציציות, וזה ירשים אותם. או שאולי העיקר הוא לעשות משהו שנכון לך.

אז מוזיקה חב"דית, מבחינתי, צריכה להיות בשירי הגאגים, נגיעה של שמחה. ובכל שירי שמחת חב"ד, צריך להיות גם קצת מרירות. חב"דניקים מרגישים כך, כי הם יודעים שבמידה מסוימת כולם חוץ מהרבי הם, במידה מסוימת, מזויפים. יש את הסיפור המפורסם שלפני שנעצר אדמו"ר אלתר, הוא שאל את החסיד שלו, ר' שמואל מונקס, מה דעתו. ואמר ר' שמואל "לך - אם אתה אדמו"ר, לא יזיקו לך. ואם אתה לא, מגיע לך – כי מה זכותך להרוס את תענוגות העולם מחסידיך?!” עכשיו, אילו הנאות היו לר' שמואל? הוא רצה ללכת לקולנוע? לא! ההנאה שהרבי שלל הייתה תחושת המחשבה "הצלחתי!" צריך להיות שמח – יש מצווה להיות שמח כל הזמן – אז בשירי הגאגים עדיין נשמע קול של אושר, אבל צריך להרגיש שעדיין יש בך רוע, אז יש קול של מרירות בשירים השמחים, גַם.

אז זו אחת הסיבות שהכנתי את האלבום הזה. זה סוג של התכנסות.

H: שלושת האלבומים הקודמים שלך היו שילוב של רוק, בלוז, פולק וטיפה של קאנטרי. כאן, דבקתם בסאונד מינימליסטי – למספר שירים יש צליל בסיסי של מוזיקה קאמרית; למעטים יש פסנתר סולו; אחד יש לך בדיבוב א-קפלה. רק לאחד או שניים יש תחושה עממית - האם אתה יכול לספר לנו משהו על הסיבות להחלטות האלה?

TB: יש בחור ברחובות, דורון טויסטר. הוא אמור להיות הצ'לן הכי טוב בישראל - הוא 100% חב"דניק, בעל תשובה כבר 15 שנה, כל הילדים שלו בישיבה. בחור מאוד מוכשר! אם תשחררו אותו, הוא ישנה הכל - הקצב, ההרמוניות... הוא עשה 3 או 4 מהשירים, ומה שהוא עשה היה פנטסטי. אני חושב שמה שהוא עשה בניגון פולטובה היה גאוני!

היו לי ארבעה סוגי שירים: 2 הם אני וגיטרה; 2 זה אני ופסנתר; 2 רק עם שירה, א-קפלה. סידרתי אותם כפי שקרה. ישבתי באולפן, וככה זה בדיוק יצא.

ח: ברור, בחירת השירים התבססה על תחושת הכמיהה - גאגים. אחד מהם, הקיילי אתא של האדמו"ר אלתר, הועלה עשרות פעמים על ידי you-name-it: אברהם פריד, מרדכי בן דוד, ליפא ואפילו הזמר הישראלי החילוני שלמה גרוניך. מה לדעתך המשיכה המגנטית לשיר המסוים הזה, ומה הוספת עם הגרסה שלך?

TB: אני חושב שהשיר הזה הוא שיר שבאמת מתאים להרמוניה. לא רק זה, זה שיר מאוד פשוט. יש בו רק 3, 4, אקורדים. אז מצד אחד זה מאוד עמוק, אבל מצד שני, קל מאוד לשיר. לרוב האנשים בישראל אין מושג שזה נכתב על ידי הרבי אלתר! זה מאוד פופולרי, וזמין מאוד. אלו מסוג השירים שגם אדם לא דתי שזוכר את סבא שלו שר את זה, זה יגרום לו להתחיל לבכות באמצע הבר, לרצות לעשות תשובה!

ח: מה עם עוד ניגונים של אלתר הרבי שהקלטת כאן, קול דודי?

TB: המשמעות של הניגון היא שהשם דופק על הדלת של כולם ואומר, "תפתח!" מצד אחד, זה דבר עצוב שהשם צריך לבוא לדפוק על דלתך; מצד שני, זה דבר שמח שהשם דואג לך מספיק כדי לבוא לדפוק על דלתו! אז זו ההרגשה של השיר הזה.

ח: הניגונים של האדמו"רים מליובאוויטש מתוארים כ"ניגונים מכוונים", כלומר "ניגונים מדויקים". מה היית אומר שזה אומר?

TB: זו סוג של שאלה טעון. זה בערך כמו לנסות להסביר מה זה אדמו"ר. לרבי יש עיניים, פה, אף כמו לכולם, אבל איכשהו, דרך הגוף, יוצא משהו אחר לגמרי. אותו דבר עם הניגון. לניגון יש תווים, הוא מסדר אותם כמו כל שיר אחר. אבל נראה שלשירים האלה יש 4 רמות: המוזיקה הפשוטה, הרגשות – התחושה שמקבלים מהשיר, האינטלקטואלית – המסר של השיר, ואז יש את רמת המהות. בניגונים של הרבי יש איזושהי אלוקות, ברמה הרביעית ההיא. זה לגמרי לא מובן - זה הופך להיות כלי לאלוקים. זה כמו ההבדל בין גוף מת לגוף חי - הגוף המת הוא מאוד מורכב, אבל זה לא אותו דבר כמו גוף חי. אני חושב שהמונח "מכובן" אומר שיש לו חיים.

H: הניגון האהוב עליך?

TB: הניגון של זלמן זלטופולסקי.

H: פרויקטים עתידיים שהמעריצים שלך היו רוצים להיות מודעים אליהם?

TB: אני כן רוצה להפיק עוד אלבום ניגונים, אבל אני רוצה שזה יימכר קודם!