המיטב של מרדכי בן דוד – רטרוספקטיבה לקריירה pt. 2

(את חלק 1 של סדרה זו ניתן למצוא כאן .)

רק שבת אחת: (*****) 1983: עם יציאת האלבום הזה, MBD ממש הגיע לצעדו. תחילה הוא יצא עם מה שיהיה המגה-להיט הראשון שלו, Just One Shabbos; שיר שעדיין מושר במחנות ובבתי חב"ד ברחבי העולם. התקליט הזה הוא עוד יצירה של סוקי ודינג, אבל בזה, הם השתמשו בכישרון של MBD עד לפסגה. שילוב סולידי של שירים - יויום השבת המהיר והמפרגן, פרויק יאס אונוך הרך והעדין (#1), שלום עליכם (#1) (שרנו את השיר הזה לעתים קרובות כשגדלתי), קיל אדון האקספרסיבי, קדשיינו – עם הסוף החמוד שלו – ואוגיל כולם שירים משובחים; רכם (#2) יהפוך לפייבוריט; ואפילו המדליה של הבדלה מתוקה - למרות שסוקי ודינג השתמשו זה עתה בנושא של A Gute Voch Yidden בסיום שלהם לשירי ראש השנה. (הסגנון הזה של שימוש בשירים ידועים כנושאים תזמורתיים יתגלה כסוקי ודינג ותיק, שכן הם עושים זאת לעתים קרובות למדי - אולי אפשר אפילו לומר לעתים קרובות מדי.) ליכטיגר שבת הוסר מהג'וזף של ברודווי ושלו. Technicolor Dreamcoat, והתוצאה מוצקה - גם מבחינה לירית וגם מבחינה ביצועית. זהו זקן זהב אמיתי.

מסביב לשנה כרך. 1: (**1/2) 1984: לאחר שני אלבומי הנושא הראשונים שלהם בשבת ובימים נוראים, סוקי ודינג מתחילים את הסדרה הכללית הזו (מתוך שלושה, כאשר אברהם פריד לוקח את השניים הבאים). אני לא משוגע בכלל על הסט הזה, למרות שגם MBD וגם פריד עושים עבודה טובה עם מה שהם התבקשו לעשות. הבעיה שלי היא שמדליים לא מאפשרים להיכנס לשיר כמו שצריך; ברגע שתקבלו את השיר, אנחנו יוצאים לשיר הבא. שמעתי שנאמר בשם ר' אלחנן וסרמן שכדי באמת "לקבל" שיר צריך לשיר אותו 100 פעם; בדיוק כמו שהגמרא אומרת שצריך ללמוד משהו 100 פעם. אז מבחינת אמנות, או יופי, זה לא ממש כאן. אבל בחירת השירים טובה והשירה טובה. הסידור היה יכול להשתמש ללא מסלול המחאה, שמתחיל לתוך הראש שלך, ובאופן כללי מורכב מחומר מינימלי מאוד. הכי אומנותי מכל האלבום הוא ה-Ani Maamin Medley (#2), מה גם ההרחבה של MBD ל-Someday, וה-Eicha המהמם, שאיכשהו נעלם מהדיסק ועכשיו הוא נמצא רק ב-Solid MBD. מה נסגר עם זה? או שאני סתם זוכר לא נכון?

תחזיקו מעמד: (***) 1984: MBD נכנס לפוליטיקה עם שיר הכותרת של האלבום הזה, בדגש על נתן (אנטולי) שרנסקי, שישב אז בכלא הסובייטי כסרבן. זה לא שיר גדול, וכנראה הגרוע מבין השירים הטעונים פוליטית שלו, אבל הוא לא נורא. באלבום יש כמה שירה מצוינת; בעיקר בגמר המדהים שלו ליהודים. לדעתי, אפשר לומר שהקול של MBD מראה כאן לראשונה את השלמות הטונאלית המוחלטת שלו – הצליל העמוק, הנועז והמהדהד הזה פשוט מדהים! עוד ישומה (#3) הוא זקן קלאסי, וגם לייקיל הוא שיר טוב. השיר ביידיש זוכה לכותרת מתורגמת לאנגלית (Dear Father), ובעוד המילים אקספרסיביות, כמו גם MBD, מקהלת רקע עצלנית ממש מתעסקת בדברים. נאמן היה יכול להשתמש בלי האינטרו, שכן הקטע המהיר כדאי בפני עצמו, למרות הניסיון הכאוטי לחליל ג'אמינג. אם כבר מדברים על זה, האם אני שומע את הפיאמנטס באלבום הזה? ואם כבר מדברים על אורחים, ילד יידל מופיע ב-Proik Yas Onoch (#2) - עוד שיר חלש. סימן טוב (מספר 1) מסיים את האלבום בסולו סקסופון נוהם, שיחד עם הגיטרה והחליל הזה פירושו שהתרחשה תנועה בעולם המוזיקה היהודי. אז הסידורים הלכו בכיוון הנכון, אבל הם יכלו להשתמש כאן בכמה שכתובים.

בערך בזמן הזה הקול של MBD הגיע לרמת שלמות שהייתה באמת מפוארת. חצי תריסר האלבומים הבאים ייצגו את שיא הכישרון הווקאלי שלו, ובעוד הלהיטים שלו המשיכו להגיע, שום דבר ואף אחד לא יכול להשתוות למתיקות, לעוצמה ולמגוון העצום של מרדכי בן דוד בסוף שנות ה-80-תחילת שנות ה-80. שנות ה-90.

Let My People Go: (*****) 1985: הנה אלבום מופתי בשבילך, ובוודאי אחד הטובים של MBD. דניאל פרייברג האלמוני עיבד את התקליט המהמם והנועז הזה, וארבעת השירים הפותחים לא ייאמן, עם כל מה שאתה רוצה מאומן: שמחה, רגש, עוצמה, טווח, הבעה ויצירתיות. Im Ain Ani (#1) הוא יצירה לטינית מהנה ופאנקית. אני מאמין (#3) הוא כנראה אחד מחמשת השירים המובילים של MBD בכל הזמנים, והפתיח לפסנתר הוא שלמות בעיבוד. בין זה לבין סולו הגיטרה, לצד ביצוע ווקאלי פשוט מלכותי, זה שווה את עלות האלבום ממש שם. אבל אז אתה מגיע ל- Let My People Go, עוד שיר מעולה שבוצע ועובד בגאונות. אמנם אני אישית לא מסכים עם המסר מאחורי השיר, אבל איך אפשר שלא לאהוב את השיר הזה? ואז בעין מיליץ - הקרונר היפהפה הזה עם הכינורות הרכים ועבודת הגיטרה יוצאת הדופן. וואו! Vetaher הוא מנגינה צירצנית עם הפתעות מרגשות לכל אורכו - אני אוהב את החליל המטושטש ואת סולואי הכינור וכלי ההקשה. I'm So Proud הוא שיר שני באנגלית, ניגון פופ משנות ה-80 על תנועת בעל תשובה שמורדצ'ה קורע בלהט, וגולוס פרעה הוא כנראה הלחן היידיש הטוב ביותר שלו בכל הזמנים, עם מילים פנטסטיות, תזמור לא ייאמן ושירה פשוטו כמשמעו. . עוד סולו גיטרה רך שראוי להזכיר מענג את האוזן בסוף השיר. שאר המנגינות (אחינו היפה ושנות ה-80, אבל טוב מאוד, יהי רעבה) תואמים היטב את הפילרים בכל אלבום, ועם הכל - במיוחד בהתחשב בשירה ה-gevaldik של מרדכי, ובעובדה שיש לאלבום הזה ללא ספק. השירים הטובים ביותר באנגלית, ביידיש והסלואו (!) של MBD - זה אחד מהמועדפים שלי בכל הזמנים. אבל מאיפה נעלמה פרייברג? חב"ל דעבדין! זה היה מדהים לקבל יותר מהטעם שלו לעולם המוזיקה היהודי.

*הרבי מליובאוויטש היה מתנגד גדול למצעדי הסולידריות ליהדות רוסיה, שכן לדעתו זה גרם לסובייטים להתכופף ולהחמיר את המצב ליהודים. עוד על כך בראיון וידאו מרתק זה עם סגן הנשיא לשעבר של ה-OU, ד"ר דיוויד לוצ'ינס: http://www.chabad.org/therebbe/livingtorah/player_cdo/aid/925453/jewish/Lone-Voice.htm .

ירושלים לא למכירה: (*****) 1986: עוד ברק בתקליט הבא שלו סיפקו לנו מספר להיטים, כמו גם את האובר-להיט השני של MBD, אם כי גנוב - Yidden, הידוע בעבר כ-Genghis Khan הגרמני. בשלב זה, הקול של מרדכי חלק כמשי ופשוט מושלם, אז הדבר היחיד שחסר כאן הוא... עוד מוזיקה! השירים פשוט קצרים מדי! 3 שירים נכנסים בפחות מ-3 דקות! למרות זאת, משה לאופר עובד בליווי מוזיקלי מהמם. במקום להישאר עם קטע להקה אחד שמוביל את המוזיקה על פני האלבום כולו, רוב השירים כוללים מגוון גדול של סולואים וכלי נגינה מובילים. הדיבובים העצמיים וההרמוניות היצירתיות של MBD הם מעולים. כל השירים יפים ועמוסים באוצרות ווקאליים המבוצעים בנגיעה עדינה של מאסטר בשיא כוחו, מוניסגוב הצוהלת (#1), היום החגיגי (#2) ואזקרו הקודר, והלהיטים הקלאסיים "טוב" להודוס ויבונה (#2). מה ידיד הוא זמר נינוח שבאמת מבטא את המילים. שיר הכותרת - עם המסרים הפוליטיים הכבדים שלו - הוא החוליה החלשה ביותר של התקליט. התזמור שלו נדחק למקלדת פשוטה... ותו לא. המילים מלאות תשוקה, אבל, כאמור, די בפנים שלך; ולמרות הדחיפות של העברת ההודעות, יכול להיות שהורדה מעט. למרות הפרט הזה, Not For Sale הוא שיא מצוין.

MBD וחברים: (****) 1987: מונה מצטרפת שוב ל-MBD, תוך הוספת חברים רבים נוספים (דוד ורדיגר, אברהם פריד, דב לוין ואחרים), להקלטה מהנה נוספת. מקהלת הגברים טובה כמו שהיא יוצאת בקלאסיקות Vahaviosim (שיר של מקהלת הבנים של טורונטו), שבה MBD שולף כמה הרמוניות קלאסיות, והניגונים המדהימים Ravrevin and Rachem (#3). Unity היא שירה אנגלית של כל הזמנים, עם הקונספט הברור והביצועים הנהדרים שלה. העיבודים הם בדרך כלל קצת יותר מדי אקספרסיביים של שנות ה-80, אבל אפשר להתמודד עם זה. אין לי מושג למה MBD לא מופיע בכלל ברצועות Medley או Hora הגרובי (אוהב את הבס/גיטרה/סינת'), שניהם היו מרוויחים מהניצוץ הנוסף שלו. יש לשים לב לדואטים של MBD עם אביו ב"וכולום מקבלים" ועם פריד על רחם, לכמה רגעים מוזיקליים בלתי נשכחים באמת. חבל שלא היה לנו יותר מזה. מבחינת הרכב, הפותחן (קין יבורך) היה צריך קצת יותר, וכש-MBD סוף סוף מופיע בשיר, הריוורב גבוה מדי. כמו כן, הוראהמון המענג הופיע באלבום קודם ("You're Never Alone", ששרה שם קבוצה מוקדמת בשם The Chevra); אני די בטוח שהסידור זהה לחלוטין. אז לאלבום יש פגמים, אבל הקלאסיקות נשארות קלאסיות.

ירושלים ביתנו: (***) 1988: המהירוה של הרבי מבוסטון והקלאסיקה קו עומר של חיים בנט הם השירים לזכור באוסף אחר של סוקי ודינג (שרובם שירי יום טוב), אבל יש מספר אחרים שאסור להם. להיות נשכח. ראשית, קאה קיילי מקסימה לחלוטין. הוא מושר בקסם ובנמרצות עצומים, ואיך אפשר שלא לאהוב את הסוף של השיר של MBD, על העושר והצעירות שלו? ואז יש לך שירים כמו נוגיל ויוסיס (#2), שהם יצירות ממוצעות במקרה הטוב, אבל MBD לגמרי זורק את עצמו לתוכם. שני המדליים של האלבום טובים כמו המדליים יכולים להיות, עם רק שני טוויסטים מזעזעים - השימוש של סוקי ודינג בקטע של "A Gutte Voch Yidden" בפעם השלישית, והשימוש בקדיש של יום טוב בפעם השנייה! מוגזם לגמרי, בנים. יש לנו גם שני שירים באנגלית, ירושלים ביתנו ואבא יקירי; האחרון קרע משיר לא יהודי ישן בשם Little Child שהיה צריך סולנית ילדים (טעות שתוקנה מאוחר יותר ב-The English Collection) והראשון, שיר שהפך די פופולרי במחנות, אבל הקונספט שלו כבר נחקר, אמנם ביידיש, מאת יום טוב ארליך. למרות ההיבטים החיוביים שלו, האלבום הזה אכן סובל מעט מתת-עיבוד, שכן למרבה הצער, הקלידים מנגנים חזיתית ומרכזית. עם זאת, יש לו טוב בכל השירים שהוזכרו לעיל, בתוספת למיקדושייך הישן-אבל-טוב (הוצג עם Koh Ribon #1 של MBD). אבל הסיפור נשאר השירה הבלתי ייאמן של MBD - איזה קול!

(חלק ראשון ניתן למצוא כאן , חלק 3 כאן .)