האלבום השני של גרויס מצי: תנוחה לשיחרור המיותר

זה דבר נדיר כשיוצא אלבום שמתריס נגד הכל. העובדה היא שלרוב, לקבוצה או לאמן יש איזה כיוון כללי שהם זורמים אליו, ולמעריצים יש ציפיות בסיסיות.

עכשיו, בשום אופן אני לא מתיימר לדבר בשם כל מעריצי הקבוצה הישראלית A Groyse Metsie. אבל לאחר האלבום הראשון שלהם (בכותרת עצמית), שאולי מתואר בצורה הטובה ביותר כ"פאנק-רוק-כליזמר", אני לא יודע שמישהו באמת יכול היה לחזות את האלבום השני שלו, שיצא רק לפני כמה שבועות.

השם שלו מתחיל את העניינים. ניתן לתרגם את התנוחה לשיחרור המיותר כ"התנועה לעבר חופש מיותר"; ואווירת הלשון הזו נשארת איתך לאורך כל האלבום. Shtic, לעומת זאת, לא עושה אלבום. ולמרות שיש הרבה רגעים של הומור טוב (אם אתם מבינים את עברית הרחוב), האומנות והמוזיקליות השוטפת של הסקסטט האקלקטי הזה לא ייאמן.

אתה מבין, הם חרגו מעבר לז'אנרים. הם קוראים לזה "גפילטע פיש" - שילוב פרוס, חתוך לקוביות ומתובל של רוק, היפ הופ, כליזמר, ג'אז, רגאיי, הבי מטאל, סקא, ואלוקים-יודע-מה-עוד. החבר'ה האלה פשוט יצרו משהו שהוא באמת ושונה לגמרי; ובכל זאת מהנה במיוחד. והמילים? וואו. אני אפילו לא מתכוון להגיב עליהם, כי הם צריכים להישמע כדי להעריך אותם.

הגיטריסט נדב בכר שיתף אותי באלבום לפני כ-8 חודשים. אהבתי אותו אז, ומאז הוא לא איבד את המשיכה שלו. עכשיו, כשהיא סוף סוף זמינה בשוק, אני רוצה לחלוק את מחשבותיי על מכת הגאונות היצירתית הזו. (בהתחשב בעובדה שקיבלתי את האלבום בהורדה לפני כל כך הרבה חודשים, אני פשוט אעקוב אחר רשימת הרצועות כפי שהיא ניתנה לי. אני מניח - ומקווה! - לא היו שינויים במוזיקה).

Sur Mera (****) : אנחנו מתחילים עם האינטרו הפאנקי - כינור מעוות, יחד עם גיטרה שנשמעת כאילו היא מושמעת לאחור. בהאזנה הראשונה שלי, חשבתי שמשהו לא בסדר בהורדה! ואז, השאלה הקיומית (באנגלית), "איפה אני בכל זה?" כשהכינור מבהיר את עצמו ועובר לסולו, שמסתיים בסוג של הערה כמו, "אני ממש כאן... לעולם אל תמות!" די מוזר, אני מניח. ולבסוף אנחנו עוברים לשיר האמיתי.

Sur Mera מתחיל עם גרוב נהדר; שירה מתוקה עם קצת הרמוניה נחמדה. חריזה של שבריר שנייה (בעברית - כמו רובו המוחץ של האלבום) משתלבת עם הקליקה המוצקה של הנגנים. החבר'ה הכניסו בעיטות עדינות לאורך השיר, כולל סולו הכינור היפה ב-1:52, שמתחבר למה שנראה כמו הקלטה של ​​רב. השיר מסתיים היכן שהתחיל; אותו חריץ, שהוא מגע נחמד. הרכב מוצק, ביצוע מוצק, שיר מוצק.

( בדוק את הקליפ המטומטם משהו, אך הפנומנלי, של השיר הזה כאן. )

Echad Elokeinu (*****): שוב, גרוב כיפי, ואחריו בחרוזים מהנים - לפי הסגנון הלירי של "מי מכיר אחד", אבל מתקדם למעלה, ומביא כל מיני התייחסויות קבליות הומוריסטיות. אין לי שמץ של מושג איך לסווג את המנגינה הזו. שוב, כל אחד מהמוזיקאים מוצא את הדרך המושלמת להוסיף מימד נוסף, עם עוד הפתעות מוזיקליות. ב-2:07 הם באמת קולטים את זה, צוברים המון כוח ותשוקה. התופים וכלי ההקשה ממש מצטיינים בשיר הזה; אבל שוב, הכל קשור לאחווה של הלהקה כשהיא מובילה אותנו למסע המהנה ביותר הזה.

חוש הגדול (****): ירידה מעוצמת השיר האחרון. זה מתחיל עם קצת ביטבוקס במה שמתחיל כנאמבר פולקי-רך-רוק-פופ, עם קצת אלקטרוניקה. שוב, הכל נשמע נהדר. הם פגעו בסולו מדע בדיוני בסגנון שנות ה-80 ב-2:47, שמגובה באיזה בס פאנקי. הבס הזה נכנס עד הסוף, עובר לפאיד אאוט מיוחד - קודם שירה, אחר כך מקלדת/כינורות/גיטרות, ומסיים את השיר עם הבס וכלי הקשה, בהגדרה יפה להפליא (אם כי יש שיטענו שהם נותנים לבס /כלי הקשה נמשכים יותר מדי זמן. לגביי? בכל פעם שאני מאזין לו, זה פוגע בי כך או כך. אז אין לי דעה אמיתית לכאן או לכאן).

עין יוש (****): אני די בטוח שעוד לא היה לנו סקא במוזיקה היהודית. אבל הנה זה - מטומטם מלוכלך, עם המסר החיובי מברסלב לג'מייקה של "אל דאגה, ב'!" (חבר שלי שהוא די ג'יי של תוכנית רדיו רגאיי באלסקה קיבל בעיטה מלנגן את זה שם.) עוד האזנה משעשעת - מלאה במילוי אלקטרוני מגניב ועוד כלי הקשה מדהים.

Psycholog Mispar Echad (*****): מי יודע מה קורה במבוא לשיר הזה?! נראה כמו גירוד בחוטים, אבל אני ממש לא בטוח. השיר הזה הוא עוד יצירה בהשראת סקא/רגאיי. זה מתחיל בצורה שאין לך מושג לאן זה הולך להגיע, אבל זה באמת תופס קיטור ככל שהוא מתקדם. נראה שכל חלק מוסיף משהו אחר. אבל אז, בשעה 2:57, הגיטרות עוברות לסולו גיטרה מעוותת שמושכת את עצמה החוצה לפזמון מלא, מלא מצערת, מה שבאמת מביא את השיר למקסימום. אם אתה לא מזיז את הראש באלימות עד סוף השיר, אתה חייב להיות בריטי.

Eizehu Ashir (****): הנאמבר הקלאסי הזה מביא לידי ביטוי קצת תחושה של בלוזי. עבודת כינור מטורפת בין השירה המושלמת הרגילה מביאה אותך לדואט גיטרה/כינור בשעה 2:30. עוד כל הכבוד על כלי ההקשה הנשגב, שנראה כאילו הוא זורק בדיוק את הדבר הנכון בזמן הנכון.

32 נתיבות חוכמה (****): האינטרו לשיר הזה נשמע כאילו הוא מגיע ישר מאלבום כליזמר ישן. אבל החבר'ה האלה לא יעשו משהו אופייני, נכון? והחל מצליל הצמדת מיתרים בשעה :45, הם באמת עושים את הקטע הזה בהשראת הכליזמרים קצת פאנקיות. ואתה חייב לאהוב את הדלת החורקת כשהשיר מתפוגג. עוד שיר מעולה.

רצו ושוב (****): הניגון נשמע כאילו הגיע מניגון חסידי. אבל עם איזו נגינת גיטרה כבדה במקלעים וקצת כינור חשמלי, וכלי הקשה מדהימים, הם באמת מתרוצצים מה שיהיה לא יותר מקלישאתי. הם זורקים חליל ב-2:28 - מה שתמיד עושה לי חשק לקצת אבי פיאמנטה. הסולו הזה לא זז כל כך רחוק כמו שהייתי רוצה. בכל זאת זה נשמע מעולה. עוד סידור בהשראה.

Ich Vaist Nisht (*****): קטע ג'אז/היפ-הופ/פאנק שהוא לא פחות ממבריק. הוא כולל דואטים מושלמים של סקסופון/כינור בין דניאל זמיר לאורן צור, לצד סולואים יפים של זמיר, הגיטריסט בכר, ופסנתר ממש פאנקי שפוזר בנדיבות. בקלות אחד השירים האהובים עליי באלבום - במיוחד בהתחשב בשירה המגוחכת שמתרחשת לאורך כל הדרך. והזכרתי כבר את התופים וכלי ההקשה? וואו.

צדיק גמור (*****): החבר'ה האלה פשוט לא יכולים לפתוח שיר בלי אינטרו שיש לו אופי נודף ממנו! זה דואט כינור/מנדולינה שנשמע כאילו חמק מאירלנד. אבל שאר השיר הוא התנגשות תרבויות מדהימה. והחל מהשעה 2:57, החבר'ה הוציאו מסר מוזיקלי רציני (באופן מפתיע), רגשי, עם סולו גיטרה אלוהי. אבל הם לא יכלו להתאפק לסיים את זה עם שריטה במעלה הרצועות, רק בשביל בעיטות.

י"ד בכסלו (***): מה יותר לקרוא לזה מכליזמר שהשתולל? זה המספר האינסטרומנטלי היחיד באלבום הזה. אין לי מושג למה קוראים לזה י"ד כסלו (יום הנישואין של הרבי מליובאוויטש?). עם כל אפקטי הסאונד האקראיים והטירוף שמתרחשים כאן, אי אפשר לקחת את השיר הזה ברצינות. זה עדיין מגניב להאזין לו, למרות העובדה שזו החוליה החלשה ביותר בשרשרת.

מתן תורה (*****): ממש לא אכפת לי מהבי מטאל. אבל כאן, הם באמת משתמשים בסגנון לשלמות - בלי כאב ראש אחר כך. יש להקשיב לקטע המצחיק הזה, כדי לקבל הערכה. השירה לא פחות מבריקה. והסגה לפזמון כליזמרי כל כך חריף שגורם לאוזן לרצות לקפוץ מהראש. אבל זה נשמע כל כך טוב! סוג זה של יצירתיות גורם לי להוט לשבת בסיעור המוחות שלהם. איך הם באים עם הדברים האלה?!

רבי נחמן (*****): סוף סוף קטע רגאיי טהור - בהשתתפות פישי הגדול (נדמה לי). זה עוד צחוק - קטע לשון של ברסלב מפרדס חנה שמנסה להגיע לאומן לראש השנה, עם ה"נא נח" המתבקש נזרק איפשהו. זה מתאים בצורה מושלמת לז'אנר. וכמובן, זה עוד טיפוס רציני. ( אתה יכול לבדוק את השיר כאן .)

חמישה כוכבים - ללא ספק. זה פשוט האלבום הכי צבעוני שיצא אי פעם במוזיקה היהודית. הלהקה מוכשרת ביותר. יש להם קשר ברור אחד עם השני; למרות נאמנותם השונות (ליובאוויטש, ברסלב, קרליבצ'ניק, דתי לאומי ו-2 קיבוצניקים – או משהו כזה). זה מאוד נדיר לשמוע להקה עם סוג כזה של הבנה טהורה אחת של השנייה. רוב הלהקות עוקבות אחר המנהיג בצורה שנעשית קצת מונוטונית. אבל האלבום הזה כל כך מגוון שאתה באמת לא מגיע לשם בכלל. זה בדרך החוצה - במונחים של כישרון, מילים והנאה צרופה. עבודת הסטודיו מציבה סטנדרט לקבוצות אחרות. ולמען האמת, ניסיתי למצוא תחומים שאני יכול לבקר את זה, אבל אני לא יכול - זה פשוט כל כך טוב.

קבלו עותק - 45 דקות של הנאה מוזיקלית אמיתית. אתה יכול לקנות אותו כאן .

בדוק כמה מהשירים, הסרטונים והסרטונים המלאים ב-Myspace שלהם: http://www.myspace.com/groysemetsie , ובאתר האינטרנט שלהם, www.groyse.com .

איזה אלבום! איזו להקה!