ביקורתו של היסלהאבוס על אדרמלך של ציון80

Zion80 פוצצו את הסצינה בניו יורק עם מחווה מפתה שלהם בשם קרליבך. סקרתי את האלבום הפרוע הזה כאן. ואחרי שחיכיתי יותר מדי זמן, סוף סוף הגעתי למחשב עובד כדי להביע את הנקודה הפשוטה הזו:

חובבי מוזיקה ואודיופילים היזהרו - אלבום של התמכרות קסם זמין להנאתכם ההיפנוטית.

החבורה של ג'ון מאדוף, המונה שבעה מוזיקאים מחוץ ליקום הזה, חוזרת יחד לסולואים מלאי ג'אז ומלאי דמיון בין מקצבים קובניים מטורפים וקקופוניים. בעוד שבפעם הקודמת, הבחירה הייתה לכבד את שלמה קרליבך בטיפול ההמצאתי שלהם, הפעם הם פנו לטריטוריה ברורה יותר שלהם, על ידי כיבוד המלחין והמפיק האוונגרד ג'ון זורן. יצירותיו של זורן משקפות באוזן קשבת את יהדותו; הטיות כליזמרים קלות אשכנזיות וספרדיות מדי פעם בשפע לאורך כל הדרך.

האוסף נושא את הכותרת "אדרמלך – ספר המלאכים כרך א. 22", עם כותרת המשנה "ציון80 משמיע את ספר מסדה 2". לגביי, אני לא ממש בטוח באיזו מוזיקה המלאכים מנגנים שם למעלה - אם כי בהחלט לא נבל סולו. יצירות אלו, לעומת זאת, נראות כנקודת מבט אנושית של קריאה מילולית של חזון המרכבה של יחזקאל: דברים עזים למדי, ברגים מתעופפים לכאן ולכאן, שואגים ומפצפצים. זו ממש חוויית דוושת גז לאספלט מנקרת ראש. אני גם לא מתמצא ביצירה המופלאה של זורן, ולא הקשבתי לביצועים המקוריים. ככזה, אני מסתכל על זה בפני עצמו - ויש לו הרבה כאלה!

ארזיאל פותח את העניינים עם סולו עוגב מטורף שנקטף על עקביו על ידי הגיטרה המייללת של מאדוף... ואז הברנז'ה. ב-4:30 בערך, הקקופוניה היא בדיוק כזו, ועם כמה חללים של דממה מפתיעה שנקטעה על ידי שמחת כיתת גן הושיט תריסר סקסופונים, ראש החברה חזרה לנושא שלהם. הבעיה הכי גדולה כאן היא שהשיר עצמו הוא לא הרבה יותר מנושא אינטרו, וככזה הוא לא הולך לשום מקום מלבד להיות כלי לסולו, שאחריהם הוא נושא יותר מדי זמן. אני מניח שאפשר להסתכל על זה בתור הקדמה לשאר האלבום.

שבאל הוא הבא, מתחיל עם כלי הקשה ברורים ואחר כך לנשיפה. ג'אם בחלל החיצון על הקלידים, ואז הגיטרה מתנגנת בנשיפה ולהיפך. תופים באמת נותנים ליצירה את הטעם שלה. סולו גרון עמוק של מדף ב-2:40 הוא עצמו מעשה פלא. באופן כללי, בהתחשב בעומק הנגינה בקבוצה הזו, זה כמעט לא הוגן לקרוא למקומות הסולו האלה, מכיוון שכולם פשוט בשעמום מלא לאורך כל הדרך למטה. והסקסון הזה דהייה הוא נקודתי.

אודה לארכי מלאך מטטרון מתחיל בכניסה סלעית שמאטה לביבופ ואז חזרה שוב. הלחן דומה לאלו שמדוף עבד איתם באלבומי ראשונים. שוב, די פשוט; באמת תבנית לאלתור לעבוד, ולא מנגינה ממשית. זה מרגיש כמו קטע קטן, רק רסיס של שיר. בכל מקרה, דו-קרב מטורף בין הסקסון לחצוצרה מייצר את הבשר של היצירה, ממש לפני זמזום ווקאלי הומוריסטי שהיית מצפה שיגיע מהקוסמים של ד"ר סואס בסיפור אובלק שלו. ובדיוק שם, מדף ממריא לרכיבה! ילד, האם החבר'ה האלה נהנו אי פעם.

ל- Shamdan יש צליל יותר ממזרח התיכון; בס מגניב מבעבע מעבר לתופים, בזמן שסקסון החליל/חצוצרה/בריטון/סקקס אלט מסתנכרנים. אחר כך, גיטרה חלומית, ואז הבריטון משתלט, ונהיה קצת תרנגול לקראת סוף המקום שלו. מאדוף חוזר עם ריף גיטרה שמתאים לקצה השני של הספקטרום של היצירה הקודמת שלו. ומשם, המנגינה הרודפת חוזרת לאחור מאין היא באה.

המספר הבא, Kenunit הוא מדיטציה ארוכה ומהפנטת למיניהם. איטי יותר מרוב המנגינות האחרות בתקליט הזה, הבסיס שלו הוא המפתחות המטריפים. הוא אמנם תופס תאוצה, אבל הוא קצת ממושך מדי למספר מוקלט, ולמרבה הצער – ובאופן מפתיע – נשאר קצת משעמם, למרות הסולואים הנקודתיים. עם זאת, ה-Gameboy Fade Out מצחיק.

קיילה מתפוצצת בחזרה לטריטוריה מוכרת, עם עוד יצירה מסוג מבוא, הדומה במבנה ובסידור לארזיאל. כמה סולואים פרועים מתחילים ב-1:15 על הבריטון, ומובילים לגיטרה וחצוצרה דו-קרב ולסולו תופים מורחב. דברים מטורפים.

אילאחיה : קצב קובני, גיטרת רוק, מנגינה קסומה. אבל מה קורה עם השריקה? אחרי זה, זה כל הג'אז הזה, אבל בגדול. שיר מאוד מגניב, גם אם הכותרת לא ניתנת להגייה.

המספר הסופי, Nehinah , מתחיל בצורה לא טובה למדי עם מפתחות בדמות פעמוני רוח. זה לוקח קצת יותר זמן ממה שהייתי רוצה, מכיוון שהשיר נע רק ב-1:52. חצוצרה עתיקה מלווה בסולו חליל מגניב, ואז חזרה לחצוצרה ושוב. שני הכתמים לא מתאימים לאוזני, אבל מיומנות החלילן(ים?) בלתי ניתנת להכחשה, וכדאית לעצמם.

סוף היום: וואו. זו די שעה של מוזיקה! כל חובב אינסטרומנטלי או מוזיקאי ששווה את המלח שלו ימצא את Zion80 מפוצץ. בדוק אותם!