ברוך לוין ושמחה ליינר - כד אייל שבסה (לחן ש"י רכניץ)

בשבועות האחרונים, התבקשתי שוב ושוב על ידי המוסדות הרבים שלנו, פרסומים, כלי תקשורת וכדומה, לפרט את חייו של שוור היקר, הרב הגאון הרב חיים ישראל בלסקי זצ"ל. בנוסף לעשרות אלפי האנשים שחשו משיכה להשתתף בלווייתו, המאמרים, הנאומים והחסדים הרבים היו עבורו כבוד אחרון יפה והולם; ואני לא יכול להודות לכל אחד ואחד מהם - כולכם - מספיק על המילים החמות, התמיכה והצ'יזוק שהענקת למשפחה שלנו.

כל מה שאוכל לבטא ייכנס לקטגוריה של "כל המוסיף גורעיה - מי שמוסיף, למעשה גורע". להכיר אותו היה לראות אותו בפעולה. אלה שהבינו אותו לגמרי היו מעטים. אני נותן את שבוע והודע לרבונו של עולם על ההזדמנות להיות עדים אישית במהלך 22 השנים האחרונות באהבתו בתורה ובאהבתו הבלתי פוסקת לכל יד. למרות שהיה קרוב מאוד עם הרב משה פיינשטיין, הרב המובחק שלו היה הרב יעקב קמנצקי - המכונה האיש הגמור. שר שלי למד ממנו ועשה את המידה הזו כל חייו.

שבוע שלם, שר שלי ציפה לשבת. הוא היה מסוגל להעריך באופן ייחודי את המיסטיקה של המתנה הסודית שהשם נתן לנו, מאוצרו האלוהי. פניו היו זוהרות כשהיה מכניס את השבת, זוהר המשקף את נשמת הישירה שלו. הוא הרגיש את עצמו לא רק שומר שבת אלא גם מגן שלה. היה לו חשוב לעמוד על השבת ולהגן עליה. בכל הנוגע להלכותיה ולפרטיהן, הוא היה מאוד מחמיר; שר היקר שלי היה שומר השבת.

לפני מספר שנים הוקם עירוב חדש באזור מסוים והיו דעות הלכתיות חלוקות באשר לתוקפו. התקשרתי לשבר שלי לשאול אותו אם מותר לי להשתמש בו בשבת.

שוור שלי, שלקח בחשבון את השטויות השונות של הפוסקים וסבר שהעירוב פסול, באופן אופייני לא מתח ביקורת על הדעה הנגדית. אלא הוא פשוט שאל, "שלמה יהודה, האייבישתר נותן לנו פעם אחת בשנה להתחנן בו ולעשות תשובה בתקיעת שופר. יש לנו רק הזדמנות אחת לקיים את המצווה החשובה והיקרה ביותר הזו. אולם אם יפול היום הראשון של ראש השנה בשבת, עשו חז"ל גזירה שלא לתקוע בשופר. למה? כי חז"ל עסקו מעצם האפשרות שמישהו ישא את השופר לבית הכנסת, וכמו שכל ילד בגן יודע, אסור לשאת בשבת".

שר שלי סיכם: "ועכשיו, אם חז"ל ויתרו על מצוות שופר המפוארת רק בגלל האפשרות שמישהו ישא שבת, למה שתרצה להסתכן בעירוב שפוסקים מסוימים פוסלים?"

השר שלי היה ניפטר רק כמה שבועות לאחר שאובחנה אצלו מחלה קשה. כשהוא קיבל את האבחנה, טסתי מיד לניו יורק כדי להיות איתו. כשידעתי ששר העריך את הניגון, באתי נושאת שיר על שבת שהייתה לי את הסייתא ד'שמעיה להלחין במטוס.

הדברים הם מפסקת "רז"א דשבת – סוד השבת", בפיוט כגבנא, הלקוח מהזוהר. אלה מאיתנו שדווקא ספרד מקריאים אותו כל שבוע לאחר קבלת שבת. בין אם זו המנהג שלנו לומר זאת ובין אם לאו, התמונה המשכנעת שהוא מצייר רלוונטית. באמצע התפילה המיסטית הזו, נמצאות המילים הבאות:

"כד אייל שבסה [כשמגיע השבת], איהי אייסחדאס וספרשאס מיסיטרא אחרא [היא נפרדת ומבדילה את עצמה מהצד השני (הרע)...לגבי מלכה קדישא [בנוכחות המלך הקדוש ה']. וחול שולתי רוגזין [וכל גזירות רעות] ומרי דדינא [וכוחות תובעים] קולהו ערכין ויסברו מינה [מוסרו על ידה לגמרי], וליס שולטא עילאה אחר בחולהו עלמין, בר. מינה [ומתברר שאין כח אחר בכל העולם מלבד ה'].

כמה מאיתנו באמת מבינים את הכוח והעוצמה של שבת?

כפי שחלקכם אולי יודעים, שוור שלי היה ניפטר בדיוק ארבע שנים עד היום שבו הובהל לבית החולים בדום לב, ב-19 בשבט. האייבשטר נתן לו מתנה של ארבע שנים נוספות, 208 שבתים נוספים. המילה רזא, סוד, היא גם גימטריה של 208! אני באמת מאמין ש"רזה ד'שבוס", הסיבה הסודית לכך שהוא קיבל תוספת של 208 שבתים, הייתה בגלל הכבוד הבלתי מעורער שתמיד היה לו לשבת.

שלמה יהודה רכניץ