הקול המלווה את החתן והכלה לעתידם.

מהי בקשת החופה הפופולרית ביותר העונה?

שמואלי אונגר: "תפילת כלה" מאת יעקב שוואקי. אנשים מרגישים שהטקסטים החזקים האלה עוזרים לפתוח את ליבם בתפילה להשם. 

אברומי ברקו: "אני מאמין" מאת רבי משה גולדמן הוא ניגון יפהפה לחלוטין, וחביב החופה בכל הזמנים. 

שלוי דסקל: כמו תמיד, הרבה אנשים בוחרים את השירים של משה גולדמן בחופה, במיוחד "פני לאלבון" ו"אני מאמין". לא רק הקהל היימיש רוצה אותם - אנשים מודרניים רבים שמעו או ראו אותי שר את השירים של רבי משה והם פשוט אוהבים את הסגנון שלו. 

שמחה ליינר: החומר החסידי הישן עדיין מבוקש מאוד. "פני לאלבון" הוא קלאסיקה אמיתית ולעולם לא תיעלם. השיר שלי "Pischi Li" הופיע לפני כמה שנים ואז התפוגג, ועכשיו הוא חוזר. 

שלוי גרטנר: "כל ברמה" הוא חביב כל הזמנים, וכך גם "פני לאלבון" עבור הקהל החסידי. לאחרונה אנשים ביקשו את "אוכילה לקיל" מאת הרב הלל פאלי. ויש אנשים שמבקשים את החומרים הישנים יותר של אייבי רוטנברג - רק לאחרונה שרתי את אחד מניגוני המסע שלו ל"מי בון סיאצ'" לבקשת מכטן. 

מנחם הרמן: הייתי אומר את "בו בשלום" של יעקב שוואקי. וכמובן "אם אשככיח" שלו על שבירת הכוס. 

יומי לואי: כמעט כל חופה נסגרת עם "Im Eshkacheich" של שוואקי, אז זה אהוב ללא ספק. בחירה נוספת מאוד פופולרית השנה היא "קול ברמה" של שמחה ליינר, וגם "פישי לי" שלו די גדולה. 

ברוך לוין: בחופה אנשים בדרך כלל מבקשים את הקלאסיקות, אבל יש כמה שירים חדשים שמתקדמים פנימה. "וזקיני" שלי הפך לקלאסיקה של ברוך השם, ולמרות שהשיר שלי "בירקס הבייס" בן עשר שנים, הוא עדיין מתנגן. השיר "בירקס הבונים" של אוהד עדיין מתקדם במעגל החופה - בהחלט כאן כדי להישאר.

הסיפור מאחורי השיר

"פארק בו לבורו" מאת יצחק פוקס 

כל מי שטעם את החיוניות הרוחנית של החיים בארץ ישראל ונאלץ לעזוב, משאיר אחריו גם פיסה מליבו. על אחת כמה וכמה לירושלמי כמו הרבי יצחק פוקס. 

שירו "פארק בו לבורו" מבטא כמיהה עזה לארץ ישראל אך הוא גם אודה לחידה של הקשר שלנו לקהילות התפוצות שמרגישות כמו בית. עומק הסנטימנט והפתוס באקורדים ובמילים הפשוטים והמטעים של השיר הזה הוא מראה לנשמתו של רבי יצחק.

"אין שם ים, אין כנרת, אין אילת, אין צפת; אין ירושלים", שר ר' יצחק, שולף את המילה האחרונה כשקולו החצץ מתרכך בכמיהה, "אבל יש כאן אחים מחכים, מחכים למשיח שיבוא ויקרא להם/ בוא, בוא לבורו פארק/ אין חברון, אין מירון, אין שרון, ואין ירושלים; אבל יש את משה, חיים, ארי, יואלי, נפתולי, עוזר ואנשי והלל... בוא, בוא לבורו פארק. אין תמרים, אין שמיים כחולים, אבל יש אחים שמחכים למשיח... בלייקווד, מונסי, סקוור, פלטבוש... 

ר' יצחק כתב את השיר במהלך ה"גלות" האישית שלו. "גרתי בבורו פארק שש שנים. איך יכולתי לא לשיר על זה שיר?" הוא שואל. "הגעתי לבורו פארק בתקופה קשה בחיי, ומצאתי שם כל כך הרבה אחים, כל כך הרבה חום יהודי. אומרים שגאלוס מאחד יהודים - כמה נכון. נדהמתי כששמעתי כל כך הרבה יידיש מתגלגלת בקלילות מעל לשונם של צעירים, לא רק זקנים. שרתי על בורו פארק כפי שראיתי אותו - וכישראלי מלא געגועים לארץ ישראל. 

"בתחילת השיר, מאזין עלול לחשוב שאני מעודד יהודים אחרים לעזוב את ארץ ישראל לאמריקה, חס ושלום", ממשיך פוקס. "אבל אחר כך אפשר לשמוע שהקריאה 'בואו לבורו פארק' היא למשיח, לבוא לגאול את כל הממתינים. כי באמת בורו פארק יכול להיות בכל מקום: לונדון, לייקווד, או אפילו ירושלים או בני ברק. זה רק עוד מקום בו מחכים אחינו היהודים. אילו רק ה' ישלח את המשיח כבר..." 

קהל קטן, מוזיקה נהדרת 
בין אם יש לך 10 אנשים או 15,000 איש באירוע, או רק שני אמנים או תזמורת מלאה, זה לא מהותי לאיכות המוזיקה, אומר וירטואוז הפסנתר מנדי הרשקוביץ. מבחינתו, ביצוע מוזיקלי הוא רק האנרגיה והכימיה בין המבצעים.

“כן, הייתי במסיבות ענק יחד עם עשרות מוזיקאים, וזה נפלא. אבל מפגשים קטנים ואינטימיים יכולים גם לייצר מוזיקה נהדרת. פעם עשיתי קומזיץ עם שירת MBD ואני בפסנתר בבית של מישהו בשיקגו, והאנרגיה שם הייתה כל כך יפה שיכולנו להמשיך לנצח".

אני אף פעם לא מלחין בלי..

ארי גולדווג, מלחין וזמר :

"שני דברים: תנ"ך כדי שאוכל למצוא קונספט או פסוק שנותן לי השראה, ואמצעי הקלטה מסוימים, כי אני יכול בקלות לשכוח את הקונספט המוזיקלי שיצרתי. פעם הלחנתי על מקלדת או גיטרה, אבל לאחרונה גיליתי שלהלחנה ללא כל כלי מאפשרת ליצירתיות לזרום אפילו יותר". (הוצג במקור במשפחה, גיליון 683)