הטלפון הסלולרי שלו צלצל עם מנהלי חתונות מודאגים שתהו איפה הבנים. פליגמן עצר עובר אורח, שאמר לו שיעד החתונה עדיין נמצא במרחק של 25 דקות. "הגענו לאולם ב-6:20. הבנים הספיקו לאכול משהו, להתאמן קצת, ואז הגיע הזמן להופיע. זה בסופו של דבר היה חופה יפה לחלוטין. ישראל לם היה נחמד להפליא. הוא אמר, "הגעת בזמן מושלם, אז הילדים לא היו צריכים להסתובב ולהתעצבן לפני שהם מופיעים." 

הסיפור מאחורי השיר

תפילת זכות 

בזמנים הגרועים ביותר, יד עדיין שר "שלו אסאני גוי" 

לפני תשע שנים יצאה מונה רוזנבלום מבית כנסת בבני ברק אחרי מנחה, כשהרים פלייר עם סיפור שטלטל אותו. 

הסיפור היה על מפגש עם הרב יעקב קמנצקי זצ"ל ועם יהודי רוסי מבוגר, שהצליחו לקבל אשרת יציאה מברית המועצות מספר שנים לפני שמסך הברזל ירד. האיש נכנס לבית המדרש של הרב יעקב ועמד בפתח. ראש הישיבה שאל אם הוא צריך עזרה במשהו. הוא סירב. לאחר מכן שאל ראש הישיבה אם הוא יכול להראות לו כיצד להשמיע מהסידור. 

"לא," הוא אמר. 

"אולי תרצה לומר פסוק מסוים?" הרב יעקב שאל עוד. 

"לא." 

"אולי אתה מכיר את שמע ישראל ותרצה לקרוא אותו בכנסת?" 

"לא, אני לא." 

"את יהודיה?" שאל הרב יעקב. 

תקיף, "דה, דה." 

"למדת בחדר בתור ילדה?" 

האיש ענה שהוא למד בחדר תקופה קצרה, אבל זה היה לפני 70 שנה - הוא לא זכר דבר, אפילו לא את שמע. אחר כך אמר, "רבי, למעשה אני מכיר פסוק אחד: 'תחסוך אשר לו עבדת ה' אלוקה בשמחה ובטוב לבב, מרוב כל - כי לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובשמחת לב, כשהכל היה בפנים. שפע. (דברים כ"ח:47)'" 

ואז הוא הסביר. "אני לא זוכר את הפסוק הזה מחדר. אני זוכר את זה ממחנות המוות הנאצים. היה שם יהודי שהנאצים הכריחו אותו לשאת משקל עצום במעלה ובמורד. שקלנו אז כ-30 קילו, והעומס היה כנראה 50 קילו. בכל פעם שהוא חלף על פני, הוא מלמל לעצמו, 'תחס אשר לו עבדת האשם אלוקה בשמחה...' בטח שמעתי את זה מאות פעמים". 

"אולי אתה זוכר את שמו של היהודי הזה?" שאל הרב יעקב. 

"כולם קראו לו הרב קלאוזנבורגר." 

"הסיפור היכה בי מאוד", אומרת מונה. "הרבי איבד את אשתו ו-11 ילדיו בתחילת השואה. אפילו כשהוא עונה, הוא הבין שלכל סבל יש מטרה. אני בעצמי ילד של ניצולי שואה, וכל כך התרגשתי עד שחיברתי שיר מיד לאחר מכן עם המילים האלה: 'תחסוך אשר לו אובדטה...' והוא המשיך, 'איז פרדם, עבדו את ה' בשמחה - לכן, שרת את ה'. בשמחה.' ” 

מונה שרה את השיר בסיום שהבן שלו הכין, והבחורים נהנו. אחר כך סיפר לחברו, הרב אליעזר שוואב, על השיר. למחרת אמר הרב אליעזר למונה שהוא שר את זה לאביו הקשיש, שלא הסכים. "אביו אמר, 'זה לא עבר. אי אפשר לשיר מילים מהתוכחה. ועוד שיר שמח?' שמעתי את דבריו, והשיר נכנס למגירה". 

כעבור זמן מה נסע מונה לאירופה עם הרבי בויאנר וקבוצת חסידים. הם סיירו במאוטהאוזן וב"מדרגות המוות" הידוע לשמצה. 

"היו 186 מדרגות תלולות, כל אחת ברוחב של עשרה סנטימטרים בערך. מספיק מקום לעקב כף הרגל של אדם. המדרגות מובילות אל המחצבה, שם נאלצו האסירים לסתום בלוקים ולאחר מכן לשאת את האבנים החצובות המאסיביות במעלה גרם המדרגות, אחת מאחורי השנייה. אסירים מותשים רבים התמוטטו מול האסירים שמאחוריהם, ויצרו אפקט דומינו של מוות עד לתחתית. וספורט נאצי מועדף היה לדחוף את האדם שבאמת הגיע לראש גרם המדרגות הזה, לשלוח את כל אלה למטה אל מותם בתחתית." 

בדרך חזרה לאוטובוס נזכרה מונה בסיפור נוסף על הרבי מקלויזנבורג, מספר לפיד האיש. המחבר מספר כי במהלך עבודת פרך בגדוד עבודת עבדים שנשלח חזרה לגטו, ניגש יהודי אל הרבי ושאל אותו אם בכל זאת יאמר את הברכה "אתא בחרטנו - בחרת בנו מכל העמים" במפגש הקרוב. יום טוב. 

הרבי ענה: "עד עכשיו לא אמרתי את 'אתה בכרטנו' עם הכוונה המתאימה. עכשיו, יהיה לי אפילו יותר קוואנה ושמחה. כי אלמלא זה שהקדוש ברוך הוא בחר בנו מכל העמים, הייתי כמותם. ועדיף להיות במצב הנורא הזה מאשר להיות כמוהם, חס וחלילה". 

הזיכרון של הסיפור ההוא, בשילוב עם התמונות הנוראיות של מסירוס נפש, העניקו השראה למונה מיד, באוטובוס, כש"רק ירד שיר", פזמון לייבדי של "שלו אסאני גוי". גם השיר שהוחבא במגירה שלו עלה בראש. אם הוא לא היה יכול להשתמש במוטו האחר של הרבי מקלאוזנבורג, אולי היה יכול להשתמש בזה. נעשה השינוי מ"תחס אשר לו אבדתה" ל"שלו אסני גוי", ונשאר הפזמון "אי פרדם, עבדו ה' בשמחה". קולו החם של שלוי גרטנר ומשלוח ההרציג' השלימו את החבילה. אפשר לשמוע אותו באלבומו האחרון, "מנחה" (שאותו עיבד לא אחר מאשר מונה). (הוצג במקור במשפחה, גיליון 693)